גיליון 159, אדר תשפ”ג
רמב”ן – רבי משה בן נחמן – היה מגדולי החכמים בספרד במאה ה-13: פוסק, מקובל ופרשן התורה והתלמוד. מכוח מעמדו התורני הבכיר, נקרא על ידי המלך הנוצרי יעקב ה-1 לנהל בברצלונה ויכוח פומבי בנוכחות ראשי הכנסייה עם איש כנסייה בכיר, היהודי המומר פאולוס כריסטיאני. עמידתו האיתנה של רמב”ן וטענותיו התקיפות להגנת היהדות עוררו רושם והתפעלות, אבל גם איבה מצד ראשי הכנסייה. ככל הנראה, הלחץ שהופעל עליו בעקבות הוויכוח הוא הרקע להחלטתו לעזוב את ספרד ב־1267, בגיל 73. זה מכבר השמיע רמב”ן דברים בדבר ערך מצוות הישיבה בארץ ישראל:
“שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה […] הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות. ואומר אני, כי המצוָה שחכמים מפליגים בה, והיא דירת ארץ ישראל […] מצוַת עֲשֵׂה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות […] ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המִצְות” (רמב”ן, ספר המצוות להרמב”ם עם השגות הרמב”ן [מהדורת ח”ד שעוועל], ירושלים תשמ”א, עמ’ רמד-רמו).
לדבריו, אם כן, מצווה זו לא רק חיונית וחשובה, אלא תקֵפה בכל עת, אפילו במצבה של ארץ ישראל כפי שנגלתה לעיניו: משוסעת וחבולה בתום עשרות שנים של יריבות עקובה מדם בין מוסלמים לצלבנים. רק שבע שנים לפני כן, בשנת 1260, הביסו הממלוכים את המונגולים, והחלו את תהליך השתלטותם על הארץ. בירדו מסיפון האנייה בנמל עכו, שנותרה עדיין תחת שליטה צלבנית, לא יכול רמב”ן להעריך אם נקלע לגל אלימות מזדמן נוסף או שמא לתקופה חדשה, של שלטון מוסלמי, שתבטיח מפנה חיובי בתולדות ההתיישבות – כפי שלבסוף קרה. ככל שהתקרב לירושלים, שהייתה כבר בידי הממלוכים, נוכח באדמה החרוכה שהותירו אחריהם הקרבות, כפי שתיאר במכתב לבני משפחתו שנשארו בספרד:
“ומה אגיד לכם מעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר: כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו. ירושלם חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם חורבנה היא טובה מאד, ויושביה קרוב לאלפים, ונוצרים בתוכה כג’ מאות פלִטים מחרב השׂוּלטן. ואין ישראל בתוכה […] רק שני אחים צַבָּעים, קונים [זיכיון] הצביעה מן המושל, ואליהם יֵאָספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות. והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותה לבית הכנסת. כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחֳרבות זוכה” (ב”ז קדר, “לתולדות הישוב היהודי בירושלים במאה הי”ג”, תרביץ, מא [תשל”ב], עמ’ 94-93).
במציאות הקודרת שנחשפה לעיני רמב”ן, לא הייתה ירושלים אלא הד עמום של תפארת עברהּ. מקהילת היהודים שחייתה בתקופה הצלבנית המאוחרת לא נותר כמעט זכר. פרט לשני אחים ולמבקרים מזדמנים, לא הייתה אחיזה יהודית בירושלים, ואפילו לא בית כנסת. ביזמת רמב”ן אותר מבנה עמודים נטוש מקוּרֶה בכיפה, והוסב לבית כנסת. מסורת ירושלמית הנזכרת לראשונה בכתב יד מאויר משנת 1537, מזהה את בית הכנסת שייסד רמב”ן ברחוב היהודים בלב הרובע היהודי, זהו בית הכנסת המוכר כיום כבית הכנסת הרמב”ן.
איור מאיטליה של בית הכנסת ‘הרמב”ן’ משנת 1537, ומעליו כיתוב: “[…] ויש בירושלם בית הכנסת מיוחס להרמב”ן, ולה ארבע עמודים גדולים של שיש, והרסו אותו הגוים לזמן עבר, ועתה במאמר מלכם בנוהו כבתחלה.” באיור בולטים ארבעה עמודים, עם רווח בין השניים האמצעיים, בדומה לעמודים בבית הכנסת הרמב”ן כפי שמוכרים כיום (באדיבות בית הספרים הלאומי).
אין ספק שבית הכנסת הרמב”ן של ימינו הוא בית הכנסת הקדום של ירושלים, שסביבו התהווה הרובע היהודי, אבל היסטוריונים טוענים כי אין מסמכים המאמתים את הייחוס המסורתי של בית הכנסת לרמב”ן, שכן הידיעות על קיומו של בית הכנסת באתר זה אינן מוכרות קודם למאה ה-14 או ה-15, בעוד רמב”ן עצמו פעל בירושלים במאה ה-13.
בית הכנסת הרמב”ן ברובע היהודי בימינו (צילום: אלעד זגמן).
יתירה מכך, מקורות היסטוריים מראשית התקופה הממלוכית, הסמוכים לזמנו של רמב”ן, מותירים את הרושם שבית הכנסת בתקופה זו היה באזור הר ציון, מדרום לאזור המכונה בימינו ‘הרובע היהודי’. כך, למשל, העיד ר’ אֶשְׁתורי הפרחי, פוסק ההלכה וחוקר ארץ ישראל הידוע, שביקר בירושלים כנראה בשנים 1321-1314, בהתייחסו לאתר קבר דוד:
“ולפניו לצפונו מערבו רחוב, אין ספק שהוא מציון, וזה קרוב מאֹד אל בית הכנסת שהיא היום שם ואל השכונה” (ר’ אשתורי הפרחי, כפתור ופרח [מהדורת א”מ לונץ], ירושלים תרנ”ט, עמ’ תקנט).
לאמיתו של דבר, פרט לאותו איור הנ”ל, כל המקורות ההיסטוריים מן התקופה הממלוכית והתקופה העות’מאנית המוקדמת המזכירים את בית הכנסת הזה כלל אינם קוראים לו על שם רמב”ן. בשנת 1589 נסגר בית הכנסת בצו השלטון העות’מאני ונהרס בחלקו. מאז הוא נעלם כמעט לחלוטין מן המקורות ההיסטוריים, וחזר לתפקודו המקורי רק לאחר ששוקם עם שיקום הרובע היהודי (ראו: א’ ריינר, “ואיך? שהרי ירושלים לחוד וציון לחוד”, י’ בן ארצי ואחרים [עורכים], נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל ותולדותיה – מוגשים ליהושע בן אריה, ירושלים תש”ס, עמ’ 278-277 הערה 3).
אם כך, היכן באמת היה בית הכנסת הרמב”ן המקורי? איננו יודעים בוודאות, אבל מסורת ירושלמית נושנה הצביעה על מקומו של בית כנסת קדמון באזור שער ציון, כנראה בשטח ‘גן התקומה’ של ימינו, אותו היא ייחסה לרמב”ן. כך נזכר לראשונה בדברי ר’ דוד קונפורטי, מחכמי מצרים במאה ה-17:
“ואמרו לי עוד, שהוא [הרמב”ן] בנה שם בירושלים בית מדרש, ועדין לעד [!] היום קורים אותו היהודים מדרש הרמב”ן, והוא תחת התל, קרוב לחומת העיר, אצל שער ציון” (ד’ קונפורטי, קורא הדורות, בערלין תר”ו, דף יט ע”א).
מסורת מעניינת זו, אודות זיהויו של בית הכנסת הרמב”ן בפאתיה הדרומיים העיר העתיקה, נעלמה מן המקורות ההיסטוריים בעשרות השנים הבאות, אבל צצה ונזכרה שוב בכמה עדויות מן המאה ה-19, שציינו את מיקומו מתחת לפני השטח. כך, למשל, סיפר אוגוסט לודוויג פרנקל בשנת 1856:
“ונעבור על חומת העיר […] ומשם ירדנו בגרם מעלות אבן מטה מטה, עד מבינות לסלעים אשר מתחת לחומה, ושם הראנו דאן פערעץ מערה בנויה, אשר שם התפלל, כפי השמועה המסורה ליהודים הרמב”ן ז”ל תמיד, בעת בואו ירושלימה” (א”ל פראנקל, ירושלימה, וויען 1860, עמ’ 231).
מסורת זו נשכחה ואבדה במרוצת הדורות. לפני כמה שנים שאלתי את שמואל אבן אור, מוותיקי הרובע היהודי מלפני חורבנו ב-1948 (נפטר ב-2013), האם זכורה לו מסורת כזו מילדותו? הוא העיד באוזניי על מבנה שהיה צמוד לחומה ממזרח לשער ציון, ושלא קיים בימינו, שנקרא בפי הירושלמים ‘חאכּוּרת לוֹס דה רמב”ן’ – ‘חצר הרמב”ן’ בשפת הלדינו. להפתעתי, הוא הוסיף שלא זכורה לו כל מסורת מלפני נפילת הרובע, המזהה את הרמב”ן עם המבנה המוכר בימינו כבית הכנסת הרמב”ן.
הארכאולוג מאיר בן דב, שניהל את החפירה באזור גן התקומה בשנות ה-70 של המאה ה-20, הציע לזהות את בית הכנסת הרמב”ן ‘המקורי’ במבנה גדול ששרידיו נחשפו בקרבת מקום (בתצלום) (ראו: מ’ בן דב, אדם ואבן בירושלים, תל אביב 1989, עמ’ 150), אך הצעתו לא יוצאת מגדר השערה ולא נתקבלה.
מבחינת המחקר, תעלומת מיקומו של בית הכנסת שבו התפלל רמב”ן נותרה בלתי פתורה, אבל המסורת הירושלמית העממית לא מחכה למוצא פי החוקרים, ומבחינתה בית הכנסת הרמב”ן הוא זה המוכר, האהוב והפעיל בלב הרובע היהודי.
