ד”ר הלנה כגן: “הרופאה-המַלְאְַכָה של כל ילדי ירושלים”

הבית והמרפאה של ד”ר הלנה כגן ברחוב הנביאים 64, 2007. צילום: DMY, ויקיפדיה.

הבחירה באזור זה בירושלים לא הייתה מקרית. בשכנות להלנה כגן התיישבו באותה עת משכילים, ציונים ואנשי היישוב החדש (כגון אליעזר בן יהודה, מרדכי בן הלל הכהן, גד פרומקין ואחרים), שתרבותם הייתה אירופית וחיי החברה שניהלו כללו קונצרטים ביתיים, ערבי שתייה ויין והווי אירופי. בין הנגנים שהנעימו את זמנם של באֵי ה’נְשָפִים’ היה גם בעלה, הכנר אמיל האוזר (מייסד הקונסרבטוריון למוסיקה ב-1933).

“עם אנשי תווך מתונים אלה, שחיבבו את הטובים גם מבין הגויים, נמנתה ד”ר הלנה כגן. ביתה ברחוב החבשים [=ליד רחוב אתיופיה] היה רחב ידיים. גינה גדולה מרובת עצים ופינות ישיבה קסומות השתרעה בחזיתו. הקיפה אותו, בסגנון אותם ימים, חומת אבן גבוהה. קומתו הראשונה של הבניין שימשה מרפאה מדרגות אבן גבוהות הובילו לקומת המגורים. מרבית חדריה, וכן מרפסות חבויות במקומות שכלל לא ציפית להן, נועדו להקביל פניהם של אורחים. ד”ר כגן הרבתה לארח בביתה את נציגי היישוב ומנהיגיו, את נציגי הממשל הבריטי ואת המוסיקאים שהיו בעיר או נזדמנו אליה. תמיד הוזמנו גם מוסיקאים, מהם ידועי שם ומהם צעירים מוכשרים שד”ר כגן ביקשה לקדמם ולעודדם” (מיכל זמורה כהן, רפרטואר אישי, תל אביב 1997, עמ’ 81).

אבל, לא זה היה העיקר, וערבֵי ריקודים הרי לא חסרו לד”ר הלנה כגן בברן. עם בואה לירושלים, יצאה לסיורים בשכונות ובעיר העתיקה, והזדעזעה מן המצב שנגלה לעיניה:

“המצב הרפואי בירושלים בשנת 1914 היה פרימיטיבי להחריד, שמתאים היה לעידן אחר, של מאות שנים אחורנית. בַּעֲרוּת אין קץ ואמונות טפלות שׂררו בעיר, בנוסף לעוני מרוּד. המצב הסניטרי היה בשפל תהומי […] הבערות והעוני ששלטו, חוסר העזרה, המחסור בשרותים רפואיים וכל סוג שהוא של בידוד, תרמו לכך שהמחלה הפכה לגורם שכיח של נכות או מוות” (כגן, שם, עמ’ 48; 61).

כל חפצה של הלנה היה לסייע לחולים האומללים, ובתמימותה ניגשה למנהל משרד הבריאות העות’מאני בירושלים כדי להציע את שירותיה. היא עדיין לא העלתה על דעתה שבכל רחבי האימפריה העות’מאנית כולה לא נמצאה ולוּ רופאה אחת, שהרי זהו מקצוע שלא נועד לנשים. גם את קורות הפגישה ההיא העלתה כגן בזיכרונותיה, אלא שלמרבה ההפתעה היא לא הסתיימה בטריקת דלת:

“מנהל שרות בריאות הציבור, ד”ר עומר ביי, איש גבה קומה ובעל גוף, קיבל אותי בלחיצת יד לבבית וכבדני בספל קפה טעים, אך בשמעו על מטרת ביקורי, הודיע לי שלצערו הרב לא היה זה בסמכותו להעניק לי ולוּא גם רשיון של רופא זמני. הוא גם לא יכול היה לקבל את בקשתי לגשת לבחינה בקונסטנטינופוליס [=באיסטנבול], כל עוד הכניסה לבתי הספר לרפואה בקיסרות העותומנית היתה חסומה בפני נשים תורכיות, לא ניתן היה לנשים זרות שסיימו לימודיהן בחו”ל לגשת לבחינה הממלכתית כדי לקבל רשיון כרופא. היתה זו עבורי מכה קשה ובלתי צפויה. נדמה היה לי שבו ברגע התמוטטו כל תכניותי. ד”ר עומר ביי הבחין כנראה בתגובתי למשמע דבריו וללא שמץ של מבוכה הבטיח לי מיד שאין מקום לדאגה או לייאוש, היות וקיים צורך דחוף ברופאות במיוחד בהרמונות [=באגפי נשים חולות]. יכולתי לעבוד ללא כל קושי ולא היה כלל צורך להיות רשומה. בתשובה לשאלתי האם יכובדו מרשמי בבית המרקחת, השיב לי עומר ביי שכידוע לו, בתי מרקחת לא החזיקו רשימות מעודכנות של רופאים ולכן לא היה מקום לדאגה בנידון” (כגן, שם, עמ’ 40-39).

בתוך כך פרצה מלחמת העולם הראשונה, ירושלים נקלעה למצוקה נוראה ותושביה נדונו לרעב. רבים עזבו את ירושלים, רבים אחרים גורשו מהארץ בשל היותם נתינים של ארצות אויב. גם הלנה ואמה החזיקו בנתינות רוסית, ולכן היו מועמדות לגרוש, אבל רופא העירייה של ירושלים, ד”ר כמאל ביי אל-חוסייני (קרוב משפחתו של המופתי), העניק להן אישור שהייה מיוחד. ברקע עזיבתם, בריחתם או גיוסם הכפוי של רופאים בירושלים, הבין אל-חוסייני את הצורך הקריטי ברופא מוסמך. אמנם צורך קריטי, אבל עדיין הייתה הלנה ממין נקבה, ולכן לא התיר לה לעבוד כרופאה אלא כאחות, והטיל עליה לעבוד בבית החולים העירוני. בית החולים העות’מאני (ברחוב יפו 86) היה שונה לגמרי מבתי החולים שהכירה בשווייץ: הוא התנהל ללא מים זורמים, חדר טיפולים או מעבדה, וסבל ממחסור תמידי בתרופות ומתמותה גבוהה ממחלות – של החולים ואנשי הצוות גם יחד. בתוך זמן לא רב הופקדה הלנה על הכשרת האחיות – יהודיות וערביות, ועם הזמן הוטלו עליה עוד ועוד תפקידים. לבסוף, עם מותו של מנהל בית החולים, קיבלה היא את המינוי לנהלו. העות’מאנים התפעלו מאוד מפעילותה, והסכימו סוף סוף להעניק לה רישיון רופאה – הראשון מסוגו. ובכל זאת, כעבור שנתיים בלבד, בשנת 1916, סילקו העות’מאנים את ד”ר כגן מבית החולים העירוני משום שנחשדה בציונות.

ככל שהתארכה מלחמת העולם ה-1 הלך המצב בירושלים והחמיר, ולבה של ד”ר הלנה כגן יצא אל הילדים הרבים שסבלו ממחלות ומתת תזונה. היא פתחה מרפאה פרטית בקומה הראשונה בביתה, בעוד את הקומה העליונה ייחדה למגוריה. שמעה של הרופאה היהודייה פשט במהירות, ובתוך זמן לא רב מלאה המרפאה בחולים מכל קצות האוכלוסייה, הגזעים והדתות – נוצרים, מוסלמים ויהודים. בזיכרונותיה סיפרה כיצד הצליחה ‘לחדור’ גם אל האוכלוסיות הקנאיות ביותר, לאחר שהצליחה לרפא את בנו של הרב זוננפלד, מנהיג העדה החרדית, וכן גם ילד בן 6, עמרם בלוי, מי שיגדל ויהיה לימים מנהיגם הנודע של אנשי נטורי קרתא.

כך זכרה אותה אחת מילדות היישוב הישן בירושלים, תקווה זליגר:

“ד”ר כגן, הרופאה-המַלְאְַכָה של כל ילדי ירושלים, זכורה לי כזאת: גבוהה, רחבת גרם, פניה גדולות וטובות, עיניה חכמות, פיה מחייך תמיד, וקולה נמוך, קצת גברי. אמא לימדה אותה עברית והיא ריפאה אותי מאנגינות [=מדלקות גרון] […] – פתחי את הפה יפה, עשי אה! כן, שקדים!… אנגינה! צריך לשתות גוגול-מוגול! קיסם העץ, אצבע רחבו, עטוף ראש לבן של צמר-גפן טבול בתרופה מגעילה – עדיין מגרד את לועי כשאני חושבת על השקדים הנוראים ההם. וגוגול-מוגול מהו? אם תרצו – משקה עדנים, אבל אם לא תרצו, כפי שלא רצו רוב ילדי ירושלים, הרי זה משקה שלמראהו מתכווצת הבטן מבחילה. ואיך עושים גוגול-מוגול? בוקעים בהנפת סכין ביצה גדולה וטריה, מפרידים, זהיר-זהיר, את החלמון מן החלבון, את החלמון מטילים לתוך ספל חרסינה” (תקוה שריג, אמא אגדה, תש”ם, עמ’ 107-106).