“דמעות דם, מילים אילמות”: המסע הנשכח של הרבי לארץ הקודש, רגע לפני הטבח

קריאה מטעם הרבנות הראשית לצאת ולקבל את פניו של האדמו”ר מליובאוויטש בתחנת הרכבת בירושלים.

הרכבת חרקה, גנחה ונעצרה, דלת הקרון נפתחה ובטרם הבין לאן יפנה כבר היה הרבי מוקף בהמון שביקש ללחוץ את ידו ולקבל את ברכתו. לאחר שהשיב כבוד לאישים שבאו לקבל את פניו הובל הרבי לחדרו במלון אמדורסקי, שברחוב בן יהודה. הוא היה זקוק למנוחה קצרה, אבל הציפייה לתפילה בכותל המערבי הייתה חזקה יותר. שם, כשהוא מלווה בקהל רב, הרשה לעצמו לפרוק מרגשותיו. כך, כעבור זמן, תיאר במכתב לבתו את הרגשות העילאיים שהציפו את לבו:

“כעבור כמה שעות בבואנו לכותל המערבי, בעמדנו בתפילת מנחה בהרגשה שהמשפחה היקרה שלי יחיו מתפללים יחד אתי לבורא העולם, אומרים ביחד תהלים, שופכים את לבותיהם כל אחד כפי הבנתו, מתוך הרגשה ברעיון איך כל אחד ואחד עם הטמפרמנט שלו, עם האופי שלו, פותח את לבו, אלו בבכי, אלו בשתיקה, אלו במחשבה, איך הם אומרים לרבונו של עולם הבט וראה ועזור לנו בכל מה שאנו מתחננים לך א-ל קדוש, ובנוסף לכך רחם על בני היחיד, על בעלי, על אבינו האהוב באהבה כרשפי אש בוערת.

נפתחו אצלי נחלי דמעות של תחנונים, כשאני מרגיש לידי את כל הידידים תלמידי התמימים, החסידים עם נשיהם וילדיהם, תוך שאני מתאר לעצמי את מצבם ברוחניות ובגשמיות, את ההתקשרות שלהם עם חיי וביודְעִי שהנה בשעה זו כולם נזכרים במקום הקדוש של בית המקדש. זה עורר אצלי דמעות דם, מילים אילמות, ברקים של אש נשמה וקרנֵי תקוה לקב”ה בעצמו. אתה עצמך, רבונו של עולם, צריך לקבל את כל הבקשות ולמלא את המשאלות לכל הדברים הטובים.

באותן כמה שעות חייתי, שכחתי על הכל, הייתי טפח גבוה יותר, טעמתי רגעים מהחיים. לאחר מכן הכל חולין. נראו עוד אי אלו רגעים, אבל לא כאלו” (י’ אשכנזי, תורת אמת: מאה שנות ליובאוויטש בארץ הקודש, [קרית מלאכי] תשע”ב, עמ’ 82).

יתרת הימים של הרבי בירושלים הוקדשו לפגישות עם רבנים (בין השאר עם הרב קוק בישיבת מרכז הרב), לביקורים בישיבות, במוסדות חינוך וסעד ולהתוועדויות עם חסידיו. הוא ביקר גם בבית הכנסת בית מנחם ברובע היהודי, זהו בית הכנסת שייסדו אבות חסידי חב”ד בירושלים ב־1858. בית הכנסת נקרא גם ‘צמח צדק’ – שני שמות שהם אחד: ‘בית מנחם’ – על שם רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו”ר השלישי של חב”ד וסבו הגדול של הרבי הריי”צ, שבתקופת כהונתו נחנך מרכז החסידות בירושלים, ו’צמח צדק’ – כשם ספרו של אותו אדמו”ר, שהפך לכינויו העממי של מחברו.

אבל את עיקר תשומת לבו בזמן ביקורו בירושלים תפסה ישיבת תורת אמת, ובה בחר הרבי לשהות בצום תשעה באב. ישיבת תורת אמת נוסדה בחברון בשנת 1912, בהוראת הרבי שלום דּוּבֶּר שניאורסון (הרש”ב), אביו של הרבי הריי”צ, ופעלה בראשות הרב שלמה זלמן הבלין בבית רומָנוֹ (בימינו – בית ישיבת שבֵי חברון). לאחר משבר קשה בשנות מלחמת העולם הראשונה נעתקה הישיבה לירושלים ובראשה הועמד הרב אברהם חיים נאה, חסיד חב”ד יליד חברון. ‘הגרא”ח נאה’ – בעגה ההלכתית-הישיבתית – אינו רק שם של אדם אלא גם של שיטה הלכתית בעניין מידות ומשקלות שהוא הגה. את שיטתו הוא נימק והוכיח בספריו, ולמרות שעמדה בניגוד לשיטת מנהיג היהדות החרדית הרב אברהם ישעיהו קרליץ (‘החזון אי”ש’) היא זכתה להכרה רבה. הרב נאה היה מקורב לאדמו”רי חב”ד וזכה ללוות את הרבי הריי”צ במסעו בירושלים.

בתחילה פעלה ישיבת תורת אמת בבית הכנסת אוהל יצחק בשכונת בתי ורשה, וב-1927 עברה לשכונת גבעת שאול.