גיליון 280, כסלו תשפ”ו
התיירת היהודייה-אמריקנית בת ה-32 נמוכת הקומה, שעמדה בכניסה לירושלים במעיל אפור ארוך ביום סתמי בשנת 1920, לא משכה תשומת לבו של איש. מסביבה אנשים אצו לענייניהם, בעלי כרכרות צרחו את מחיריהם ובטלנים עמדו ללא מעש, אבל גם היא לא הבחינה בהם כלל. היא הייתה מכונסת בתוך עצמה ותמהה על עצמה כיצד הוקסמה מעיר הקודש, שבאמת שום דבר אינו מקסים בה. באותו רגע כבר ידעה שהיא קושרת את חייה עם ירושלים, והחליטה להקדיש את חייה לחינוך בניה ובנותיה, אבל עוד לא שיערה איזו תעוזה תידרש לה להגשמת הרעיונות שהתרוצצו בראשה. התרבות, השפה והאווירה היו זרים לה, ועד אותה עת גם רעיונות הציונות היו רחוקים מלבהּ, אבל בתוכה פנימה הרגישה שזהו מקומה. קרוביה ומכריה בארה”ב נדהמו מכוונתה להשתקע לארץ, וניסו להניא אותה מכך, אבל היא דבקה בשלה.
“הארי היקר, מונח לפני מכתבך מן ה-9.2. תמהתי מאוד לקרוא כיצד הנך רואה את הנולד בכל הקשור לעתידי בארץ ישראל. אני מקווה שתשלים סוף סוף עם העובדה שאני נמצאת כאן בארץ ישראל ושאמשיך לעבוד בה. פניותיך אל מצפוני לא תשנינה את העובדה […] אני מתנגדת לקיום בתי הספר עבריים מחוץ לארץ ישראל ואסור לך, לדעתי, להשפיע עלי שאייסד דבר כזה במקום אחר. בית ספר עברי יסודי ראוי לשמו, כפי שהנך מתאר לך אותו, יכול להתקיים אך ורק בארץ ישראל! […] אני מקווה שתבין לטענותי ולא תוסיף להשפיע עלי לשנות את החלטותי. שלך, דבורה” (א’ אפרת, דבורה קלן: חייה ומפעלה, ירושלים תשי”ט, עמ’ 42-41).
דבורה קָלֶן נולדה בבוסטון בשנת 1888, ומגיל צעיר פיתחה את כישוריה כציירת. בראשית חייה התגוררה בבוסטון והתפרנסה מהנחיית חוגים לציור לבני נוער. כך נוצר המפגש שלה עם עולם החינוך, שהיה מאז למשימת חייה. היא פיתחה שיטה חינוכית ייחודית, שהושפעה מתפיסותיו של הפילוסוף והמחנך הפרוגרסיבי פרופ’ ג’ון דיואי (John Dewey), שבמרכזן התייחסות לאופיו ולאישיותו של כל ילד בנפרד, וחינוכו באמצעות התחומים החביבים עליו – אמנות, מוסיקה, גננות, מלאכה וכיו”ב. היא הושפעה כנראה גם מאחיה, המחנך פרופ’ מאייר קלן, שדגל בחינוך שמטרתו ליצור אדם חופשי ומעורב בקהילה. השיטה החינוכית של קלן ביקשה לפתח את מיומנויות התלמיד באמצעות חופש ביטוי וחופש התפתחות, על פי צרכיו ויכולותיו. כך תמצתה דבורה קלן את שיטתה:
“הילד הוא העיקר ואני דורשת מכל המורים שלי לכבד את אישיותו. הוא קודם לכל. עלינו לתת לילד ליצור לפי רוחו ולפי כשרונותיו. הוא צריך לקנות את הדברים מתוך רצון חזק לדעת ומתוך עשיית הדברים ממש. לעולם אל תתני חומר מוכן, תני לילדים לעבוד בעצמם, הם יקימו לך דברים שלא חלמת עליהם מעולם” (אפרת, שם, עמ’ 70).
מיס קלן האמינה ששיטתה הפרוגרסיבית תעניק לתלמידים כלים הוליסטיים אשר יהוו כישורי חיים בגמר לימודיהם. דוגמה טיפוסית למשנתה החינוכית היא מלחמתה למען האיטְרים. באותם ימים עוד נהגו להכריח ילדים איטרים לכתוב ביד ימין, אבל קלן מרדה בתפיסה המיושנת והרשתה לכל ילד לאחוז בעט ביד הנוחה לו.
היישוב הישן בירושלים לא הצטיין בפתיחות לרעיונות חינוכיים פרוגרסיביים וליברליים, ודבורה קלן פנתה אל חברת המשכילים הירושלמית, מחוגי שכונות רחביה וזכרון משה. הורים אחדים, כמו משפחות סוקניק (בן המשפחה – יגאל ידין, לימים רמטכ”ל צה”ל, למד כאן), פרוז’ינין, מגנס ומלכין, הוקסמו מרעיונותיה והיא פתחה בשנת 1921 בית ספר פרטי, בתחילה ליד בית החולים האיטלקי שברחוב סנט פול (כיום רחוב שבטי ישראל) ואחר כך לא הרחק משם, ברחוב מליסנדה (כיום רחוב הלני המלכה) (בבניין ששימש לימים את קול ישראל ורשות השידור). למוסד החינוכי שלה היא קראה ‘בית הספר של החברה החינוכית של ההורים’ על שם ג’וליאן ויליאם מאק, משפטן יהודי-אמריקני ופעיל ציוני, שעמד לצדה של דבורה קלן וסייע לה בהקמתו.
בתחילה התבססה כלכלת המוסד אך ורק על שכר הלימוד, אלא שרוב ההורים לא היו אמידים ועד מהרה הוא נקלע לקשיים כלכליים. בבית הספר לא נמצאו שולחנות וכסאות ראויים, לא כלי עזר ולא תנאים נוחים. מיס קלן לא נואשה ונרתמה לגיוס קרן תמיכה בתרומות יהודים מארה”ב. בירושלים הכירה דבורה קלן את הנרייטה סֹאלד, מייסדת ארגון ‘הדסה’, שהקדימה אותה בכמה שנים ועלתה גם היא מארה”ב לירושלים כדי לתמוך ברווחת תושביה. יש להניח שהיא נעזרה גם בה ובניסיונה הציבורי. על סאלד כתבנו כאן:
תלמידים ותלמידות בפתח הבניין ברחוב הלני המלכה 23, ששימש את בית הספר של דבורה קלן.
הכניסה לבניין בית הספר של דבורה קלן בימינו (תצלום: ויקיפדיה).
בתחילה נהנה בית הספר מעצמאות רבה, ואף מחלקת החינוך של הוועד הלאומי בארץ ישראל המנדטורית לא הקפידה לפקח עליו. מעורבות ההורים בתכני בית הספר הייתה גדולה, וזה היה חידוש בפני עצמו בירושלים. אחת לשלושה חודשים התכנסו ההורים ודנו במהלך הלימודים ובהתקדמות התלמידים. אבל לא זה היה החידוש העיקרי. היה זה בית הספר הפתוח והליברלי הראשון בירושלים, בית הספר המעורב (בנים ובנות) הראשון, אולי ‘בית הספר הדמוקרטי’ הראשון במושגי ימינו. אמוץ כהן, שהיה מורה בבית הספר של קלן, סיפר כך לסופר מאיר שלו:
“זה היה בית ספר פרטי, ואני יכולתי לעשות שם כל מה שרציתי. גידלתי עם הילדים פרחים וירקות ומכרנו אותם בשוק, ופעם בשבועיים הוצאתי אותם מבית הספר לטיול של יום תמים בנחלים, על חומות ירושלים, בתוך מנזרים, בכפרים ערביים. ביטלתי את השינון ואת הכפייה […] לא חינכתי אותם. הם חינכו אותי. אמי אמרה לי שהחינוך הוא כמו סוכר בתה. הסוכר נעלם ואיננו, אבל התה הופך מתוק […] יש תורשה ויש לימוד. לימדתי את הילדים, אבל לא התערבתי בנטיות לבם. מי שהיה ילד קבלן הפך למבוגר קבלן. מי שהיה עבריין – נשאר כזה. מי שלמד אצלי יודע אולי מעט יותר תנ”ך, אבל לא השפעתי עליהם” (מ’ שלו, “אהבת הארץ”, הארץ, 22.4.1988).
בגינה, במתפרה ובנגרייה ייצרו התלמידים בעצמם את מזונם, לבושם וכליהם. התלמידים הם שניהלו את מחסן בית הספר, שהיו בו כלי מלאכה, מכשירי כתיבה, מחברות, ספרים ומצרכי מזון, וכך התחנכו לאחריות בשקילה, במדידה ובאחסון. הילדים ניהלו אפילו את קופת החסכונות של בית הספר.
בשנת 1933 שינתה דבורה קלן את אופיו העצמאי של בית הספר, והוסיפה מערכת שעות סדירה עם מקצועות עיוניים ‘רגילים’, כמו עברית, אנגלית, ערבית, היסטוריה, פיזיקה, גאוגרפיה, מתמטיקה, תנ”ך, היסטוריה וידיעת הארץ. בית הספר הלך וצמח בהדרגה, ועד 1936 כבר הגיע מספר התלמידים ל-61.
כיתת תלמידים בבית הספר של דבורה קלן.
ב-1938 סיירה דבורה קלן בשכונות הנחלאות, שהיו דלות ומוזנחות, ונחרדה ממצבם העלוב של “הילדים המקופחים” – כך היא קראה להם. את רשמיה היא סיכמה כך:
“[…] נתברר לי יותר ויותר, שכל התחלה שתיעשה בקרב הילדים המקופחים בירושלים יהיה בה משום ברכה רבה ובבחינת מתנת אלוהים […] היהודים בארץ שרויים במצב של יאוש ונתונים לפחד מתמיד של תמורות פוליטיות והתפרצויות של מאורעות דמים […] קיימת איפוא סכנה שילדים רבים יצאו אל הרחוב ויהיו נתונים לחסדי שמים וסכנות תארובנה להם בכל פינה. אין צורך להדגיש, שתופעה זו תביא כלימה על הציבור העברי בירושלים ועל כן מחוייבים אנו לעמוד בפרץ ולעשות מיד הכל כדי למנוע את התפשטות הסכנה. במשך השבועיים הקודמים ביקרתי לא מעט בשכונת הפחים ובשכונות נחלת אחים, נחלת ציון וזכרון יוסף, הידועות בירושלים כאזורי מגורים של תושבים מארצות המזרח והשונים מאוד בארצות מוצאם ובמינהגי חייהם. בשכונות אלה מתגוררים יוצאי חלב, כורדיסטאן, פרס, תימן ואפגניסטאן בכפיפה אחת. שכונת הפחים כונתה בשם זה בגלל גודש הבניינים הקטנים הבנויים בצפיפות והעשויים בעיקר מפח, מעץ וממלט. שכונה זו מאוכלסת לרוב על ידי יוצאי חלב וכל העובר בה ייתקל בעשרות ילדים המשחקים ברחובות בתוך הלכלוך והזוהמה. הורי הילדים הם כה עניים עד שאין באפשרותם לשלם שכר לימוד מינימאלי עבורם. דירות הבתים כוללות ברובן חדר אחד בלבד, שבו גרה משפחה בת שמונה עד עשר נפשות. בימי החורף סובלים הדיירים מן הרטיבות והטחב הנגרמים עקב הגשמים ובימי הקיץ נתונים מבני הפח לחום השמש הלוהטת, כך שאין אף עונה אחת שבה יכול הבית להיות נוח למדי עבור הילדים. התנאים האובייקטיביים הקשים האלה מביאים את הילדים אט אט אל הרחובות ואל השווקים ושם מוצאים אנו אותם משוטטים רעבים ללחם ללא כל מטרה ותכלית, מוזנחים ועזובים. ראיתי כבר במו עיני מראות שונים מאז שחזרתי לארץ ישראל, אולם אני נתקלת בתופעות אלה שוב ושוב. אני מזדעזעת עד היסוד כאשר אני מבקרת בשכונות אלה ורואה את מצבם האיום של הילדים […] לפתע עלו לנגד עיני ילדים אלה, שהפכו ליצורים בריאים ושמחים במשחקם ובמלאכתם, ערניים וכשרוניים העומדים להיהפך לאזרחים מכובדים במולדתם העברית […] החלטתי בו ברגע שעלי להתחיל מיד בטרם יהיה מאוחר מדי…” (אפרת, שם, עמ’ 38-37).
המצב הכלכלי הקשה בירושלים, כפי שנחשף לעיניה של דבורה קלן באותם ימים, רק חיזק את אמונתה בחיוניות של שיטתה. בגיבוי כספי התמיכה האמריקניים ובחסות נשות ‘הדסה’ היא החליטה לקבל ילדים להורים שאין באפשרותם לשלם שכר לימוד ולהכשירם לתעשייה ולמלאכה. בסוף שנת 1939 היא פתחה בעבורם כיתה מיוחדת ודאגה גם לתזונתם. לאחר תקופת ניסיון שהוכתרה בהצלחה ובביקוש הולך וגובר היא החליטה לאחד את כיתות החינוך המיוחד לילדים הנזקקים עם התלמידים ה’רגילים’, על מנת ליצור אינטגרציה.
בשיא הצלחתו למדו בבית הספר של דבורה קלן כ-220 תלמידים ותלמידות, אבל לאחר קום המדינה (1948) חל מפנה שלילי בתפקודו. ממשלת ישראל חוקקה את חוק חינוך חובה, והמוסד נדרש לעמוד בסטנדרטים הממלכתיים. בשנת 1951 נדרשה דבורה קלן לעזוב את הבניין שהוקצה לבית הספר, כנראה מסיבות תקציביות, והיא לא הצליחה למצוא תחליף ראוי. היא גם לא מצאה משאבים כלכליים שיסייעו לה להתמודד עם האתגרים החדשים, ושבה לארה”ב. כעבור שנתיים, בשנת 1953, חזרה לישראל אבל לא אל מפעל חייה. היא החלה לחנך נערים ב’עליית הנוער’ ואחר כך עברה אל חוות הנוער הציוני בשכונת קטמון והדריכה שם ילדים עולים בלימודים ובמלאכה. ב-2.3.1957 נפטרה דבורה קלן ונטמנה בהר המנוחות.
דבורה קלן.
לאחר פטירתה של דבורה קלן פנה פרופ’ קארל פרנקנשטיין, איש חינוך שתמך במפעלה החינוכי בימיה, אל אחד הסטודנטים במחלקה לחינוך באוניברסיטה העברית בבקשה שיעבד את החומר הרב שנמצא בעיזבונה. הסטודנט, אלישע אפרת שמו – לימים פרופסור באוניברסיטת תל אביב, הנפיק בשנת 1959 חוברת צנועה בשם דבורה קלן: חייה ומפעלה, אך החוברת לא נפוצה ונראה כי סיפורה של המחנכת הירושלמית המקורית והאמיצה כמעט נשכח ואבד.
