בבית פרומין – ברחוב המלך ג’ורג’, פינת הרחובות שץ ובארי – הולך ונבנה בימים אלה מוזאון הכנסת. בבניין זה שכנה כנסת ישראל בשנים 1966-1949, ומכאן עברה למשכנה המוכר בימינו, אבל לא בכך נעסוק הפעם.
הקריקטוריסט אריה נבון תיאר את מעבר הכנסת ממשכנה הארעי בתל אביב לבית פרומין בירושלים בחנוכה תש”י, דצמבר 1949. בקריקטורה נראים חברי הכנסת דוד בן גוריון, זרח ורהפטיג, גולדה מאיר ואחרים, צועדים בתהלוכה ונושאים על גבם את המנורה – סמל המדינה – לקול תרועת השופר והפטיש (של יו”ר הכנסת יוסף שפרינצק). זוהי פרפרזה היתולית לתחריט שער טיטוס ברומא, בו המנורה שהייתה לסמל החורבן נישאת אל השבי על גב החיילים הרומאים. נבון הפך את משמעות סמל המנורה, וביטא בכך את שמחת התקומה וכינון מדינת ישראל הריבונית.
מעברו הצפוני של בית פרומין כלוא גן ציבורי קטן – בין הרחובות המלך ג’ורג’, שמואל הנגיד, בן יהודה ובארי. הגן נמוך מסביבתו, ולכן מכונה בשפה הירושלמית ‘בּוֹר’. הירושלמים הוותיקים קוראים לו ‘בור שיבֶּר’.
רועה צאן ועדרו ברחוב בארי, מול רחוב המלך ג’ורג’, 1935. השטח הריק משמאל הוא בור שיבר. לבתי הרעפים במרכז התצלום אין בימינו זכר, ובקו האופק אפשר להבחין בכנסיית השילוש הקדוש במגרש הרוסים ובצריח מגדל דוד (מימין) (צילום: זאב אלכסנדרוביץ’).
בשנת 1926 רכשה חברת ‘קהיליית ציון’ את השטח, במטרה להקים בו בית מלון. השטח נרכש מידיו של ג’ורג’ שיבר, קבלן ואיש עסקים ערבי נוצרי, שהחזיק בנכסים נוספים במרכז העיר המנדטורית. עבודות הבנייה החלו על ידי חברת ‘סולל בונה’ בחציבת בור גדול, אבל מיד אחר כך נקלעה ‘קהיליית ציון’ לקשיים, והעבודות נעצרו. השטח עבר מאז מיד ליד, ותכניות שונות שיועדו לו נותרו על הנייר. שמו, ‘בור שיבר’, הנציח את זכרו של בעליו הראשונים.
בשנת 1956 העניק הפרלמנט הבריטי מתנה למדינת ישראל – פסל ברונזה של מנורה, שעל קָניהָ מעוצבים פסוקים, דמויות ו-29 אירועים מתולדות העם היהודי. המנורה היא מעשה ידי בֶּנוֹ אֶלְקָן, אמן יהודי יליד גרמניה שהיגר לבריטניה ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון (נפטר ב-1960). בעת הענקת המנורה, כאמור, שכנה כנסת ישראל בבית פרומין, ולפיכך הוחלט להציב אותה בבור שיבר, שהיה עד אז נטוש, עזוב ומטונף בגלי אשפה
המנורה בבור שיבר, מבט למערב מרחוב קינג גורג’, 1957 (צילום: פריץ שלזינגר. עיבוד בצבע: תמר הירדני).
‘גן המנורה’ – זה היה שמו מעתה – נחנך ברוב עם ובחגיגיות ביום העצמאות תשט”ז, 1956, ופסל המנורה הפך לאחד הסמלים המזוהים עם הכנסת עצמה. היו רבים שהביטו בהתרגשות בסמל היהודי העתיק שהפך לסמל מדינת ישראל הצעירה, והיו בוודאי שהביטו בו בשמחה לאידם של הבריטים שהסתלקו מן הארץ בבושת פנים, והנה כעבור שנים מעטות בלבד הם נוהגים כלפי מדינת ישראל העצמאית כמחזֵר זר ורחוק.
מקורו של השם ‘גן מנורה’ היה יכול להיות ברור למדי, אלמלא היה נקרא בפי ירושלמים רבים גם ‘כיכר מנורה’. אבל זו טעות. ‘כיכר מנורה’ האמיתית נמצאת לא הרחק משם, ליד מרכז ז’ראר בכר שברחוב בצלאל. בשנת 1932 הוקם סמוך למקום זה ‘מועדון מנורה’ של יוצאי הגדודים העבריים, שלחמו לצד הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. סמל הגדוד ‘הראשון ליהודה’ היה מנורה, ולכן הוצב בחזית הבניין סמל המנורה, ומכאן קיבל המועדון את שמו. בית ‘מועדון מנורה’ נהרס בשנות ה-80, אבל זכרו הונצח בשני רחובות סמוכים – רחוב מנורה ורחוב הגידם, על שם יוסף טרומפלדור שהיה מפקד גדוד ‘נהגי הפרדות’. כל זה, כאמור, לא הספיק ל’מסורת’ מקומית, ששידכה את ‘כיכר מנורה’ עם ‘גן מנורה’, ותרמה לבילבול.
סר הרברט סמואל ורעייתו בכניסה ל’מועדון מנורה’, 3.6.1934. מימין – יצחק בן צבי, משמאל – משה שרתוק (שרת) [צילום: צבי אורון (אורושקס)].
בשנת 1966, עם עזיבתה של כנסת ישראל אל משכנה החדש בקריית הלאום, נדדה גם המנורה שבינתיים אימצה את הכינוי ‘מנורת הכנסת’, והוצבה מחדש בשולֵי גן הוורדים. ‘גן המנורה’ הוותיק התרוקן באחת מתוכנו, ובשנת 1997 הוצב בפתחו פסל סוס, מתנת ממשלת סלובניה. מאז הוא מכונה גם ‘גן הסוס’.
אז מה היה לנו בבור אחד? סוס, גידם, שיבר, מנורה, גדודים עבריים והרבה נוסטלגיה ירושלמית. אנחנו רשאים לבחור בשם העדיף לנו, אבל בשבוע הקרוב אנחנו נקראים לבחור בין אפשרויות גורליות קצת יותר. שתהיה לכולנו בחירה טובה ונכונה, שתביא לנו את בשורת היציבות השלטונית שאנו כה זקוקים לה.
