בתי מינסק: השכונה שנוסדה בזכות תפילה בכותל המערבי

מתוך: ב’ קלוגר, ירושלים שכונות סביב לה, ירושלים תשל”ט, עמ’ 153.

התקנה השנייה של שכונת בתי מינסק, שהיא למעשה הראשונה שמכריזה על חובות התושבים, נראית משונָה במבט ראשון:

“פעמים בכל שנה נשלח ת”ח [=תלמידי חכמים] מתפללים לפני כותל מערבי וקבורת רחל אמנו להתפלל בעד שלום החברים, לטוב להם כל ימיהם”.

האם צריך להורות ליהודי ירושלמי להתפלל בכותל המערבי? ומה הטעם לחייבו בכך, אם לא רצה בכך בעצמו? ובכלל, מה זה עניינה של השכונה? הסיפור שעומד בייסודה של השכונה עשוי להסביר חידה זו. הסיפור נמסר מפי נפתלי צבי פרוש (קרי: פּ֫וֹרוּש – במלעיל), עסקן בולט בחברה האשכנזית של היישוב הישן בירושלים ומייסדן של שכונות רבות, בפרט בסביבתה הקרובה של בתי מינסק. אביו, שלמה זלמן, עסקן רב פעלים בזכות עצמו, היה מממוני כולל מינסק ומחותמי מסמך התקנות הנ”ל. את הסיפור פתח פרוש כך:

“ומעשה שהיה כך היה: וראויים הדברים להזכר בהם ולספר בהם, למען ידעו לדורותיכם כמה גדול ועצום זכותה של ירושלים וכֹחה של תפלה ליד הכותל המערבי” (נ”צ פרוש גליקמן, שלשה דורות בירושלים: פרקי זכרונות, ירושלים תשל”ח, עמ’ 65).

ובכן, בליל החג הראשון של סוכות תרנ”ה (14.10.1894) נפטר בעיר מינסק אחד מנכבדי הקהילה, צבי זלדוביץ’. משפחת זֵלְדוֹביץ’ ממינסק הייתה מיוחסת ומוכרת מאוד, ועם בניה נמנו תלמידי חכמים, עסקנים וגבירים ידועים, אנשי תורה ועבודה, משפחה שהיו בה תורה וגדולה במקום אחד (אגב, יעקב זלדוביץ’, יהודי יליד מינסק, שהיה מהוגי פרויקט פצצת האטום הסובייטית ופצצת המימן שלאחריה, היה אולי אחד מבניה. תודה לחברי ד”ר ירח סטולקרץ על המידע).

צבי הותיר אחריו בן אחד ויחיד שהיה בשנות התבגרותו – אליהו ברוך שמו, ולוֹ הוא הוריש את הונו הרב. הנער הסתנוור מהעושר הרב שנפל לידיו, נטש את הסטנדר בבית המדרש והחל להתרועע עם חבורות רחוב ולבלות באתרים מפוקפקים. אמו, מושקֶע, ניסתה בכל כוחה להשפיע על בנה-יחידה, אבל כל תחנוניה לא הועילו ובעיניים כלות צפתה בבנה המדרדר והולך לתרבות רעה. חג הפסח התקרב, ומושקע ניסתה שוב לדבר על לבו: היא ביקשה שיגיע לליל הסדר המשפחתי בבית דודו, דב זלדוביץ’, אבל הוא השיב לה שאת יציאת מצרים הוא יחגוג עם חבריו החדשים, להם היא איחלה לא פעם את כל עשר מכות מצרים.

בצר לה ובמר נפשה פנתה האֵם אל נשיא הכולל במינסק, ברוך זלדוביץ’, שהיה גיסהּ (אח בעלה המנוח), ובעיניים טרוטות מבכי ומעייפות התחננה שימצא עצה להצלת כל עולמה. הבטחתוֹ שיעשה ככל שביכולתו ניחמה אותה מעט, אבל בינה לבין עצמה היא ידעה שאחרי מות בעלה לא נותר אדם בעולם המסוגל להשפיע על אליהו ברוך ולהשיבו למוטב.

את בדיקת החמץ בליל י”ג בניסן תרנ”ז עשתה האלמנה מושקע זלדוביץ’ בביתה לבדה. בלב כבד עלתה למיטתה לישון, ולפתע דפיקות עזות בדלת: “אמא, פתחי לי! פתחי!”. בבכי ובהתרגשות רבה סיפר לה אליהו ברוך שהוא מתחרט על הכול. בקול רועד גילה לה שבאותו לילה ניסה להירדם, אבל דמותו של אביו חזרה והופיעה לעיניו שוב ושוב, כשהוא תובע ממנו לחזור בתשובה. בליל הסדר כבר ישב אליהו ברוך בהסיבה בחיק משפחתו המאושרת.

רק כעבור זמן התבררו הנסיבות האמיתיות להתגלות הניסית של צבי זלדוביץ’ המנוח בחלום בנו. מיד לאחר ביקורה של מושקע זלדוביץ’, ובלי שהיות מיותרות, הוציא ברוך זלדוביץ’ את קולמוסו וכתב מברק בהול אל ממוני כולל מינסק בירושלים. המברק הגיע לעיר הקודש בעיתוי לא מוצלח במיוחד, ביום י”ג בניסן: השכונות היו אפופות באבק הניקיונות לפסח, מן החצרות עלו ריחות הבישולים לחג. נפתלי צבי פרוש פתח את המברק, וקרא: נא להתפלל מיד על אליהו ברוך בן מושקע, שיצא לתרבות רעה. מי היה אליהו ברוך, ומה הבהילות להתפלל עליו? את זאת לא ידע פרוש, אבל חזקה עליו הוראתו הדחופה של נשיא הכולל, וכך הוא סיפר:

“מיד הבינותי שיש לפעול במהירות, על מנת למלא את בקשתו של נשיא הכולל. גמרנו בינינו תחילה להתפלל ערבית בבית הכנסת, לבדוק את החמץ כדין ולצאת מיד לאחר מכן לקיים תפילה בציבור ליד הכותל המערבי. כדי להשלים מניין התלוו אלינו גם שני בניו של ר”ל כהן [ר’ לייב כהן, מממוני כולל מינסק]. בדרכנו סרנו לשכונת ימין משה, סיפרנו לאמו”ר [=לאבי מורי] ז”ל את סיפור הדברים וביחד יצאנו לכותל המערבי, כשאליו מצטרפים גם בניו וחתנו שהיה סמוך לשֻׁלחנו, וביחד השלמנו את המניין. בדרכנו אל הכותל המערבי בחשכת הלילה, היינו כֻּלנו נרגשים מאֹד […] התפללנו בהתרגשות רבה ובלבנו היתה גם כוונה ותפלה שהקב”ה יקדש שמה של ירושלים ותפלותיהם של בניה יתקבלו ברצון, ורק לעת חצות חזרנו לבתינו” (שם, עמ’ 66-65).

כעבור כמה ימים, בעיצומו של חול המועד, הגיע לירושלים המברק הבא ממינסק: תפילותיכם התקבלו ברצון! במברק לא היה מקום אלא למילים בודדות, ואיש עדיין לא הבין מה הייתה הצרה ואיך צמחה ממנה הישועה. נדרשו עוד כמה ימים עד שהתברר לירושלמים מי היה אליהו ברוך, וכיצד השפיעו התפילות למענו. כעת נודע שבשעה שהחריד צבי זלדוביץ’ את חלומותיו של בנו – באותה השעה בדיוק – שפכו אנשי ירושלים את לבם בכותל המערבי והרטיבו בדמעותיהם את ספרי התהילים.

כעת, לאחר שלא היה לאיש ספק בכוחה של התפילה בכותל המערבי, החליטה משפחת זלדוביץ’ לתרום את חלקה להתיישבות בירושלים. ב-4,000 הרובלים שנאספו במינסק נקנו אדמות השכונה, שנקראה בית הלוי – על שם משפחת זלדוביץ’ שהייתה משפחת לוויים. לדורות עולם נקבע בתקנות השכונה שיש להתפלל בכותל מערבי, ולמי שמכיר את סיפור ייסודה של השכונה אין צורך להסביר מדוע.