“וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד” (שמואל ב ה, ט). כך נחתמת הפרשייה המתארת בלשון קצרה ועמומה את כיבושה של יבוס בידי דוד. משתמע שדוד לא הרס את העיר הכנענית ושינה את פניה, אלא ניצל את התשתיות הקדומות שלה. הוא התיישב במצודה היבוסית – “מְצֻדַת צִיּוֹן” (שם, ז) (כן, ‘ציוֹן’ הוא ביטוי יבוסי!!), ושינה את שמה.
שרידי יסודות המצודה היבוסית במרכז המבקרים עיר דוד? צילום: נילי דל
ומה עלה בגורלה של האוכלוסייה הכנענית? סָתם הכתוב ולא פירש, אך רָמָז: “וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר” (דברי הימים א יא, ח). לעומת זאת, גורלו של המלך היבוסי אֲרַוְנָה (או: האורנה, אָרְנָן, ארניה) ברור לגמרי: לא רק ששרד את הכיבוש, אלא אף לא נוּשל מרכושו וממעמדו. כאשר הצטווה דוד לייסד את בית המקדש בפסגת הר המוריה, בשטח החקלאי שהיה בבעלותו של ארוונה, הוא לא הפקיע מידיו את הגורן בשם החוק, אלא רכש אותו ממנו בכסף מלא. כך מתאר הכתוב את האירוע: “הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ” (שמואל ב כד, כג). קשה להבין: שני מלכים משמשים בכתר אחד? הכיצד מאפשר דוד – המלך הכובש, לארוונה – המלך הנכבש, להמשיך ולהתהדר בתואר ‘מלך’??
לפי מסורת חז”ל, ארוונה קיבל על עצמו מעמד “גר תושב” (בבלי, עבודה זרה כד ע”ב), צאצאיו נשארו בירושלים, התערו בסביבה היהודית ואף שמרו על ייחוסם במשך מאות שנים: “אמרו: משפחת בית נבלטא היתה בירושלם, היתה מתייחסת עם ארונן [!] היבוסי” (תוספתא [מהדורת מ”ש צוקרמאנדל], פאה ד, 30). במערה במדבר יהודה נמצא הגט של מרים בת יהונתן מן הנבלטא, שנמצאה בין המורדים שהתבצרו במצדה בתום המרד הגדול (י’ ידין, החיפושים אחר בר כוכבא, ירושלים תשל”א, עמ’ 189-188). אולי הייתה מרים מצאצאיו של המלך היבוסי?
ארוונה נקבר באדמתה של ירושלים, ולא סתם באדמתה. לפי מסורת שהייתה בידיו של ר’ סימון בר זבדי, מחכמי ארץ ישראל במאה ה-3, גולגלתו של ארוונה נמצאה תחת מקום המזבח (ירושלמי, פסחים ט, א). מה טיבה של המסורת? בספר חנוך השני, שלדעת החוקרים נכתב בשלהי ימי הבית השני (מן ‘הספרים החיצוניים’), מופיע חזון אודות כהן גדול עתידי ושמו מלכי-צדק:
“ומלכי-צדק ההוא יהיה כהן ומלך במקום ארוְנה, לאמר בטבור הארץ אשר שם נברא אדם, ושם יהיה אחרי כן קברו” (חנוך ב כג, מה).
מלכי-צדק עתיד אפוא למלא את מקומו של ארוונה, והוא עתיד להיקבר “בטבור הארץ אשר שם נברא אדם” – מונחים המתייחסים במסורת למקומו של המקדש. האמנם התכוון מחבר ספר חנוך שמלכי-צדק יתפוס גם את מקום מנוחתו של ארוונה? האם מסורת יהודית קדומה ועמומה זו עמדה לנגד עיניו של ר’ סימון בן זבדי?
למסורת זו לא נשמע הד נוסף, אולי משום שקשה להעלות על הדעת שתחת בית המקדש נמצא קבר. אבל כעבור מאות שנים צצה ועלתה מסורת נוספת המזהה את קבר ארוונה. בגניזת קהיר נמצא מדריך למבקר היהודי בירושלים, המתוארך למאה ה-10 לספירה, וכך הוא מעיד:
“והדרך אל הקברים, קבר ארנן היבוסי, והוא אבן אחת והקירות מסביב ארכן (גבהן) כ’ אמות, רחבן – י”ב, גג (אף הוא) מאבן אחת” (י’ ברסלבי, “מדריך ירושלים מן הגניזה הקהירית”, ארץ ישראל – מחקרים, ירושלים תשכ”ד, עמ’ 73).
לפי ההקשר הגאוגרפי והפיזי ברור שהכוונה היא למצבת הקבורה מימי הבית השני למרגלות הר הזיתים, זו המוכרת בימינו כ’קבר זכריה’.
קבר זכריה – המונומנט המחודד מימין (מבט ממערב). איור של Augustine Aubert, 1837.
יוסף ברסלבי (ברסלבסקי), שפרסם את ‘מדריך ירושלים’, הוסיף הערת שוליים:
“ד”ר י. בן-זאב העיר את תשומת לבי לעובדה, שיהודי ירושלים היו מצביעים לרגלי הר הזיתים, בין יד אבשלום וקבר זכריה, על מקום קברו של ארנן היבוסי, ואפילו איזה גר צדק שנקבר לידו. מן הראוי לגבות עדויות נוספות מפי זקני ירושלים בעניין מסורת זו” (שם, הערה 35).
אני משער שד”ר י. בן זאב איננו אלא ישראל בן זאב, שהיה היסטוריון וחוקר השפה הערבית (1990-1889) (אגב, מעניין לציין שייסד את ‘האגודה למען גרי צדק’ בשנת 1955). בן זאב היה בן הדור החמישי למשפחת וולפנזון – משפחה ירושלמית אשכנזית ותיקה, ולכן יש להניח שעדותו משקפת מסורת שהייתה מוכרת בין ותיקי היישוב הישן בראשית העת החדשה.
ובמבחן התוצאה – שְׁלוש המסורות, זו המזהה את קברו של המלך היבוסי בלב הר הבית, זו המזהה אותו עם קבר זכריה, וזו המזהה אותו מצפון לקבר זכריה, אבדו מן התודעה ונשכחו לגמרי.
1.2020
