ברובע היהודי שלפני חורבנו היו עשרות בתי כנסת, אחדים מהם היו מרכזיים וגדולים. לאחר השיבה אל העיר העתיקה במלחמת ששת הימים זכו כמה מהם להנצחה ואפילו לשיקום, אבל היו כאלה שנגזרה עליהם השִׁכחה. בית הכנסת ‘בית מאיר ואוהל יצחק’ היה אחד מהם. הוא חרב לחלוטין בימי הכיבוש הירדני, ומשקמֵי הרובע ראו לנכון לבנות על חורבותיו בית מגורים (ברחוב בתי מחסה 9). כל שנותר מהמבנה, שהיה מן הבולטים והחשובים בירושלים בזמנו, הוא אזכורים היסטוריים דלים. אפילו תמונה אחת המתעדת את החלל הפנימי של אולם התפילה לא נותרה בידינו.
בשנת 1859 נוסדה בדרום הרובע היהודי שכונת בתי מחסה, בכספי הקופה הציבורית של יוצאי הולנד וגרמניה – כולל הו”ד (ראשי תיבות הולנד ודויטשלנד). מייסדי השכונה אספו פרוטה לפרוטה כדי לכונן בית כנסת ראוי לשמו ולשמם, על פי מנהג יוצאי גרמניה כמובן, אבל הסכום הנדרש לא נמצא. בשנת 1879 נפטר הרב מאיר פרנקל אייזמן מפרנקפורט, ובצוואתו – שנכתבה שבועיים לפני מותו – הקצה סכום נכבד מעיזבונו לבניית בית הכנסת בעיר הקודש. הוא לא הסתפק בכך, אלא ציווה לבית הכנסת גם את ספרי התורה הפרטיים שלו וגם את ספרייתו העשירה. בתום 20 שנה של השתדלויות לבניין בית כנסת לשכונת בתי מחסה, נחנך המבנה ברוב עם ביום כ”ז באלול תר”מ (3.9.1890), לקראת תפילות הימים הנוראים, ונקרא ‘בית מאיר ואוהל יצחק’ על שם התורם – מאיר בן יצחק פרנקל אייזמן.
ההזמנה לחנוכת בית הכנסת בית מאיר ואוהל יצחק (באדיבות דפני מושיוב).
ההתרגשות הרבה באירוע תועדה בעיתונות התקופה (הלבנון, 12.11.1880):
החוגגים ברכו בברכת שלום המלכות (“הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים”) את “אדונינו השולטאן יר”ה [=ירום הודו]” – הלא הוא הסולטן העות’מאני השולט בארץ ישראל באותה עת, את “קיסר עסטרייך” – הלא הוא קיסר אוסטרו-הונגריה ואת “קיסר אשכנז” – הלא הוא קיסר גרמניה, אלו היו הארצות שהיהודים האשכנזים בירושלים היו נתיניהן. הם לא דילגו על “ברכת מי שברך לכבוד הצענטרל קאמיטע הי”ו” – הוועד המרכזי של כולל הו”ד השוקד על איסוף התרומות בתפוצות. הם לא שכחו לברך גם את “השׂר הצדיק תפארת ישֻרון מו”ה שמעון וואלף ראטהשילד הי”ו”, הלא הוא הברון וילהלם קארל דה-רוטשילד מפרנקפורט, שתרומתו הייתה אבן היסוד להקמת שכונת בתי מחסה.
מארגני האירוע לא חסו על הציבור הקדוש, והוא נקרא להתייצב שוב, בשבת שלמחרת חנוכת הבית, כדי להאזין לדרשה חגיגית. הדרשן היה ר’ יהושע בצלאל (קנטרוביץ), מרבני ישיבת עץ חיים, ודרשתו זכתה להידפס ולהיזכר לדורות עולם בספר שנקרא ‘חינוך בצלאל’.
כיצד נראה בית הכנסת בית מאיר ואוהל יצחק? תצלומי הרובע היהודי מעידים על המבנה שהתבלט בשוליו הדרומיים של הרובע היהודי. אולם התפילה היה בקומה השנייה של המבנה. בקומה הראשונה נכללו שתי דירות מגורים בבעלות הרב יעקב אטלינגר, שהושכרו לתלמידי חכמים. אגב, באחת מהן התגורר הרב יוסף חיים זוננפלד – מייסד העדה החרדית בירושלים ורבה הראשון. הוא עצמו התפלל בבית הכנסת ואף העביר בו שיעורים.
מבט אל הרובע היהודי ממזרח. בית הכנסת בית מאיר מוקף בעיגול כתום. עיבוד בצבע וכיתובים – תמר הירדני.
בתצלום אחר, משנת 1930, נראה בית הכנסת מתנשא מעל סמטת מגורים הכורעת תחת עומס חבלי הכביסה, בבתי מחסה (רחוב נחמו בימינו). הוא בולט בגג הרעפים שלו ובחלונות הגבוהים והמקושתים הפונים מערבה.
(מקור: ארכיון עיריית ירושלים, יד יצחק בן צבי).
וכיצד נראה פנים בית הכנסת? כל מי שביקר בו ותיעד את התרשמותו, סיפר על חלל מרשים ומהודר. אחד כתב שהיה “בנין נאה ומפואר גדול ורחב ידים” (י”ש בלוי, יושבת ציון, בתוך: מ’ בלוי, על חומותיך ירושלים, בני ברק תשכ”ח, עמ’ רמג), ואחר זכר אותו “כ”בית הכנסת בינוני במִדָתו אבל יפה” (א”ש הירשברג, בארץ המזרח, וילנה תר”ע, עמ’ 299), אבל את הרושם העיקרי הותיר הנוף שנשקף משלושת החלונות בקיר הצפוני של בית הכנסת – הר הזיתים ורחבת הר הבית.
נעיין בתיאוריו של חיים אליעזר הויזדורף, בהקדמה לספר שהודפסה בו הדרשה הנ”ל. הויזדורף היה המוציא לאור של הספר, והדרשן – ר’ יהושע בצלאל, היה חותנו. הוא היה בנו של עזריאל זליג הויזדורף, ראש כולל הו”ד ומהדמויות הדומיננטיות בגרעין המייסד של בתי מחסה:
“[…] חרדת קודש הלבישם בהביטם אל היכל ה’ ארון הקודש הנועם למראה עין בתארו וביֹפְיו. שני עמודים מפוארי'[ם] עומדים בצידי הארון זה מול זה נצמדים למעלה בציצים ופרחים משׁוּחים בשְׁלל צבעים שונים מעשה ידי אמן, וממעל לארון קבוע לוח לבן מבהיק כשיִש אשר עליו כתובים בכתב הדר ‘עשרת הדברים’. פרוכת יקר ונעלה מאד אשר באותיות מוזהבות נרקם שם המנדב ז”ל ואשתו תחי'[ה] המפיק פאר והדר על פני הבית יכסה את דלתות הארון. מה נהדר לראות הבימה המתרוממת באמצע הבית הנשגבה במלאכתה מאד משני עבריה יעלו במעלות לה ומעקה מפוארָה יקיף סביב משׁוּחָה בצבעים יופים [!] ונהדרים. בכותל מזרח מול הבימה קבוע אבן שיש, אשר שם ה”ר הצדיק המנדב ז”ל ואשתו תחי'[ה] חקוק עליו בעט ברזל עופרת, למען יהי'[ה] למזכרת עולם נדבת לבו ורוחו הטהור וצדקתו אשר עשה עם אחיו יושבי בקודש, לבנות בית ה’ עם עזרת נשים על מרום הר ציון, וגם דור יבֹא יספר בשער מעשיו. בפאת צפוני יופיעו שלֹשה חלונות הנשקפים מול הר בית ה’, הדרת אלקים תפול על איש הישראלי בנשְׂאוֹ עיניו מבעד החלונות אשר דרכם יראה כמו את כל הדר וכבוד בית אלקינו, ופלצוּת קודש תאחזהו אז, וכנטוע במסמרים יעמוד על עמדו איזה רגעים ועינו לא תשבע מראות את המקום הקדוש הזה אשר בעבות אהבה ימשוך כל נפש איש יהודי אחריו […]” (י’ בצלאל, חינוך בצלאל, ירושלם תרמ”א, עמ’ 10-8).
כאמור, אין בידינו תצלום מתוך בית הכנסת, אבל גם ציור יכול לפעמים להיות טוב כמו אלף מילים. בשנת 1916 הנפיק כולל הו”ד גלויה, שנועדה כפי הנראה לפנות לתורמים לבית התמחוי הציבורי (תצלום הגלויה – באדיבות נעם כהן).
מצדה השני של הגלויה הודפס ציור של הרמן שְטְרוּק (1944-1876). שטרוק היה צייר יהודי-ציוני, שביקר בארץ ישראל בשנת 1903 והנציח את רשמיו בציור, כולל רשמיו מן הרובע היהודי (לימים עלה ארצה, בשנת 1922). הציור מתאר, כפי הנראה, יהודי סועד בבית התמחוי של כולל הו”ד. איננו יודעים היכן היה בית התמחוי, אבל יש להניח שהיה בבתי מחסה. נוף הר הבית שנשקף מחלון בית התמחוי עשוי להתאים לנוף שנשקף מן החלונות הצפוניים של בית הכנסת בית מאיר ואוהל יצחק, ולא מן הנמנע שבית התמחוי שכן במבנה הציבורי הזה.
בעוד בתי כנסת רבים בעיר העתיקה נעזבו בתקופת המנדט, המשיך בית הכנסת ‘בית מאיר ואוהל יצחק’ לשמש את המתפללים האשכנזים עד שלהי תקופה זו. בימי מלחמת השחרור נעזב בית הכנסת, ניטש כמובן עם כניעתו של הרובע, וכאמור סופו שחרב עד היסוד.
תודתי לדפני מושיוב (דור חמישי לרב מאיר פרנקל) על העזרה בהכנת הרשימה.
3.2022
