יש לי ‘חולשה’ לספרים ישנים, גם כשאני נתקל בהם באקראי, על השולחן בספרייה או, להבדיל, ליד פח האשפה ברחוב. יצר בלתי נשלט דוחף אותי לפתוח אותם ולדפדף. ואז אני מוצא את עצמי פותח, לפני הכול, את הדף הראשון, הרֵיק, כדי לבחון את מזלי בהקדשה מעניינת, או שֵׁם מעניין שהיה פעם בעליו של הספר.
גם בספרייה הלא-קטנה שבביתי יש כמה ספרים עם הקדשות מעניינות. אני מעז לחשוף כאן סוד אישי: יש כמה ספרים שעדיין תופסים מקום בספרייה שלי, לא בזכות עצמם אלא רק בגלל ההקדשה. שיישאר בינינו. ביום שלישי השבוע, לאחר שנודעה פטירתו של הסופר א.ב. יהושע, פתחתי את אחד מהם. זהו ספרו של יעקב יהושע, “ירושלים הישנה בעין ובלב”.
יעקב יהושע היה אחד הסופרים הספרדים הירושלמים המובהקים, שספריהם הם אנדרטת נצח להווי החיים של היהודים הספרדים בירושלים של פעם, בין החומות ומחוצה להן – בשכונות ה’נחלאות’. א.ב. יהושע היה בנו של יעקב יהושע, והוא זה שחתום על ההקדשה:
“ליעקב אלעזר היקר, הספרדי המושלם”.
“הספרדי המושלם”?? מה היה כל כך חשוב לא.ב. יהושע בתואר “ספרדי”, ומדוע ראה לנכון לתת ציון למידת ‘ספרדיותו’ של יעקב אלעזר?
יעקב אלעזר היה בן דורו של יעקב יהושע. גם הוא היה מסופרֵי העדה הספרדית בירושלים, ואף הוא הקדיש את ספריו להווי החיים והקיום בעיר. גם הוא גדל בסמטאות ירושלים, וראה במו עיניו את התהפוכות הרבות שהיא עברה במאה ה-20. את יעקב אלעזר זכיתי אני להכיר בערוב ימיו (נפטר ב-2000) ולשמוע מפיו פרטים אוטנטיים על עברה של העדה הספרדית בירושלים. הוא ניסה למכור לי, בהצלחה לא-מעטה, כמה וכמה מספריו המאובקים, “ירושלים הישנה בעין ובלב” היה אחד מהם. עם הספר נמכרה גם ההקדשה.
משפחת יהושע הייתה משפחה ספרדית שורשית וותיקה בירושלים. לא נפרט כאן את שורשי המשפחה, אבל נציין שההשתייכות לעדה הספרדית הייתה מקור לגאווה, ולפעמים אפילו להתנשאות של חבריה. נכבדי הקהילה נהגו להוסיף לאחר חתימת שמם את האותיות ס”ט, ויש אומרים שאלו הן ראשי תיבות של ‘ספרדי טהור’. א.ב. יהושע היה ס”ט מבית, וכך הוא ראה את עצמו, אבל – כפי שנראה בהמשך – עולמו הרוחני והתרבותי משך אותו אל מעבר למסגרות הקהילתיות, המסורתיות והנוקשות שנדרשו ממנו כדי להיות ס”ט ‘אמיתי’.
לפני שנעיין בדברי א.ב. יהושע נחזור לרגע אל אביו, יעקב יהושע, שכתב את הספר הנ”ל. הוא מספר על בתי הכנסת הוותיקים שבשכונות ה’נחלאות’, ומקונן על מצבם העגום בשלהי תקופת המנדט הבריטי:
“כיום שוממים וריקים כמעט כל בתי הכנסת שבשכונות אלה. אולם ותיקי ירושלים שהתגוררו בהן בילדותם מעלים בגעגועים רבים אותם ימים שבהם מילא בית הכנסת הקטן שבשכונה את לבם תוכן. משהוקם בית הכנסת ישורון, בקרבתן של שכונות אלה, החלו כמה ממתפללי בתי כנסת בשכונות להצטרף למתפללי בית הכנסת ישורון, שנחשב לבית הכנסת המודרני הכללי, שגם בני עדות שונות יכלו להתפלל בו ‘ולהיקלט’ בתוכו. בין השנים 1947-1945 נהגתי להתפלל בערבי שבתות בבית הכנסת ישורון וכן לשמוע את הדרשה הקצרה על פרשת השבוע לאחר תפילת מעריב, שהיתה מלאת תוכן ועניין. לתפילת ערב שבת זו הייתי לוקח את בני אברהם” (יעקב יהושע, ירושלים הישנה בעין ובלב, ירושלים 1988, עמ’ 176).
“בְּני אברהם” אינו אלא א.ב.
בית הכנסת ישורון, 1950 בערך (מקור: איגוד האינטרנט הישראלי, אתר פיקיוויקי).
בית הכנסת ישורון נחנך בשנת 1936, ונועד מלכתחילה לשמש בית כנסת מרכזי לאומי-ציוני, ועד שנוסד בית הכנסת הגדול הרשמי של ירושלים בשנת 1958 (ברחוב המלך ג’ורג’, לא הרחק דרומה משם), בית הכנסת ישורון אכן נחשב לכזה. עדותו של יעקב יהושע מעניינת מכמה בחינות, אבל במיוחד מן העובדה שבית הכנסת – שהיה אשכנזי למהדרין – קיבל לתוכו גם חברים “ספרדים מושלמים” (כלשון ההקדשה לעיל), ובלבד שיהיו מזוהים דיָים עם הציונות והמודרניזציה. מה עובר בנפשו של יהודי ס”ט, ששורשיו נטועים עמוק בהווי ובמסורת הספרדית הירושלמית, כשהוא מפנה את גבו אל בתי הכנסת הספרדיים הוותיקים המתרוקנים ומחפש בית תפילה שבו הוא ירגיש מזוהה יותר?
אני מדפדף אל תחילת הספר, ומוצא את ההקדמה הארוכה של בן המחבר – א.ב. יהושע. במונולוג ארוך וחושפני הוא מגלה לא מעט פרטים ביוגרפיים מרתקים, ומספר על המתח הפנימי בין הזהות ‘הספרדית’ שלו לבין הזהות הישראלית החדשה בעיניו. בין השאר, הוא מעלה את זיכרונות התפילות ההן, באותם ערבי שבתות בבית הכנסת ישורון:
“אבי מבחינה זו, באותה תקופה של התבגרותי, היה מתבונן מן הצד ובוודאי לא לחץ עלי להזדהות ספרדית אקטיבית, ולדעתי אף שיתף פעולה מעט בתהליך ‘התבוללותי’, אם בדברי זלזול ובקורת כלפי עסקני העדה, ואם בהליכה בערבי שבת לבית הכנסת האשכנזי הגדול ‘ישורון’ שליד הגימנסיה [העברית], בית כנסת שהיה אהוב עלי מאוד בגלל הדרו והרוח האירופית ששררה בו. בשבת בבוקר הלכנו כמובן אל [בית הכנסת הספרדי ב]בית היתומים הספרדי ליד מחנה יהודה וכך נשמר איזה איזון מסוים.
הספרדיות שלי החלה להיכנס לתוך מגירה, לא קטנה מדי ובוודאי לא נעולה, אבל מגירה מוגדרת, שמפעם לפעם פותחים אותה, אבל לרוב היא סגורה. ומאז היתה לי הרגשה של משחק מסוים במגירות כפולות, שהעניק לאחר מכן, לדעתי, גם אופי מסוים ליצירותי שביקשו תמיד לשמור על אופי רב מגירתי אשר גירה ומגרה פרשנים רבים של יצירותי. כל אותו עניין סמלי או רב שכבתי נובע במידת מה מאותו סוג של חיים שהיה בהם אלמנט מסוים של הסתרת חלק מן הזהות […]
אבל הקונפליקט הזה היה מוגבל ולא חריף, ואינני רוצה לעשות אותו דרמטי למען החידוד האסתטי. הרגשתי בבירור שאבי אוהב וקשור לספרדיוּת הזאת ובגלל רגשותיו הייתי מוכן בהחלט לממש את הזהות הזאת בכמה וכמה קשרים […] גם בתקופה ששימשתי מדריך שליח מטעם ההכשרה בקיבוץ של תנועת הצופים, מרביץ לחניכי בערבי שבתות ובמוצאי שבתות את תורת הסוציאליזם הדמוקרטי חילוני, שבה האמנתי ואני עדיין מאמין בה בכל לבי, הייתי קם כל יום שבת בבוקר, לוקח את שק הטלית מתחת לזרועי, הכיפה בכיס וחוצה את הרחובות הירושלמיים הריקים והנעימים של טלביה ורחביה אל מאחורי גדר האבן של ‘הגימנסיה העברית’, כמה עשרות מטרים בלבד מצריף התנועה הירוק, שעדיין הדהדו בו קולות השירה והצעקות הליליות שסערו בו בניצוחי בלילה שעבר, שולף את הכיפה ממש ליד פתח בית הכנסת, זורקהּ על ראשי, מתעטף בטלית ונכנס לא להתפלל, אלא לשבת ליד אבי, בין האדונים הספרדים בחליפות מהוגנות, בנקאים, סוחרים, פקידי עירייה וממשלה ופה ושם גם נגרים וירקנים ובעלי מלאכה אחרים, יושב שם בשקט לא כמאמין אלא כמביע בעיקר סולידריות אל אבי ואמי, שלה במיוחד היתה חשובה הליכתי לבית הכנסת בגלל הסיכוי לזכות בעוד נקודה מטעמו של אלוהים, שבקיומו לא האמנתי כבר אז ואינני מאמין גם עכשיו, אם כי, יש להודות, עדיין אני קצת מפחד ממנו.
לאחר גמר התפילה הייתי יוצא עם כל המתפללים שהיו מתערבבים ביוצאי בתי כנסת אחרים, משוחחים בענייני דיומא ומתבוננים ברוח סובלנית בחילוני ירושלים המתעוררים לאטם. לאחר שעה קלה כבר הייתי בבגדי חקי בעסקי תנועת הצופים […] זה היה מגעי האינטנסיבי, מלבד אירועים משפחתיים פה ושם, עם העולם הספרדי […] בזת מסתכמת ה’ספרדיות’ שלי, היא אינה רבה אבל היא מוצקה למדי” (שם, עמ’ 12-10).
דברים אלה, שנכתבו בכנות נוגעת ללב, פותחים צוהר רחב לעולמו הפנימי של א.ב. יהושע, אבל גם של רבים מן הדור שהוא מייצג: בנים לוותיקי היישוב הספרדי הישן בירושלים, שנקרעים בין המסורת לבין הקדמה, הציונות והחילוניות שכבשו את לבם. הם חיפשו “איזון מסוים”, כלשונו, הזהות הספרדית הייתה עבורם הזהות היהודית, והם לא רצו לאבד אותה לגמרי. א.ב. יהושע נפטר השבוע, וגם דורו הולך ונעלם. האם א.ב. יהושע אכן מצא בחייו את האיזון?
6.2022
