ארץ ציון וירושלים

אחת השיטות הנפוצות לזיהוי אתרים קדומים היא שימור השם, בפרט בארץ ישראל. מעת לעת – תחת מכבש גלגלי ההיסטוריה – תפסו אוכלוסיות חדשות את מקומן של אוכלוסיות ותיקות. הנחת היסוד של החוקרים היא שהכובשים שינו את זהותו התרבותית והאתנית של היישוב שבו התיישבו, אבל לעתים קרובות לא שינו את שמו הישן. כלל זה מוכח מדוגמאות לאין מספר למן העת העתיקה ועד לימינו, אלא שיש לו חריגים רבים. לעתים נעלם שמו המקורי של היישוב הקדום, ולעתים הופקע שמו המקורי והושב לו כעבור זמן.

ירושלים היא דוגמה ליישוב ששמו השתמר למרות התהפוכות שעברו עליו. בשמה המפורש היא נזכרה במקורות ההיסטוריים לראשונה בכתבים מצריים מן המאות ה-18-19 לפסה”נ (‘כתבי המארות’), וכיום – כעבור כ-4,000 שנה – זהו עדיין שְׁמה. למרות ניסיונות של כובשים להסב את שמה של ירושלים – למשל לאנטיוכיה בתקופה ההלניסטית, לאיליה קפיטולינה בתקופה הרומית המאוחרת או לאלקֻדְס בתקופה המוסלמית המוקדמת – היא הצליחה ‘לשרוד’. יחד עם זאת, משום חיבתה וקדושתה של ירושלים נוספו לה כינויים רבים, עד שבמסורת חז”ל נאמר כי “שבעים שמות לירושלים” (מדרש רבה, במדבר יד, יב). חז”ל לא מנו את רשימת 70 השמות, אבל באתר עיריית ירושלים טרחו לקבץ את שמות העיר וכינוייה, ומנו לא פחות מ-105 כאלה.

‘ציון’ הוא אחד מכינוייה של עיר הקודש, והוא צלח איתה כברת דרך של אלפי שנים, לצד ‘ירושלים’. במבט ראשון אין הבדל אמיתי בין ‘ציון’ ל’ירושלים’, והן משמשות לאותה משמעות:

“כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם” (ישעיה ב, ג).

בכל זאת, ננסה להעמיק מעט ולעקוב בקצרה אחר תולדותיו של השם הזה, ממקורו הקדום ועד המקום והמשמעות שתפס בימינו.

קדמותו של ‘ציון’ היא כקדמותה של בירת הממלכה, והוא נזכר לראשונה במקורותינו עם כיבושה של העיר היבוסית בידי דוד:

“וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד… וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד” (שמואל ב ה, ז-ט).

על פי הפשט, ציון הוא שמה של המצודה היבוסית שבה התיישב דוד, וקרא אותה בשמו. דהיינו, ‘ציון’ היא מילה יבוסית במקורה. מהכתוב משתמע לכאורה שרק מצודת המלך נקראה ‘עיר דוד’, אבל כבר בימי שלמה בן דוד הובהר כי ‘ציון’ הוא שמה הנרדף של העיר בכללה:

“אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם, לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן” (מלכים א ח, א).

ציון, על הטיותיה השונות (כגון בת-ציון, הר-ציון), נזכרת בתנ”ך לא פחות מ-154 פעמים, בדרך כלל כשם נרדף לירושלים בכלל או להר הבית בפרט, לדוגמה:

“עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא. הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם, התפתחו (הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן… מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה’ צִיּוֹן. פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם, כִּי נִחַם ה’ עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם” (ישעיה נב, א-ט).

מורי, חוקר ארץ ישראל והלשון העברית, פרופ’ יואל אליצור הבחין בכך שהשם ‘ציון’ במקרא נפוץ יותר בספרי שירה ונבואה, כמו תהילים, איכה, ישעיהו וירמיהו, ופחות בספרים המתייחסים באופן היסטורי-פרוזאי לעיר, ולכן נראה כי בתקופת המלוכה הוא היה ספרותי יותר ושימושי פחות מ’ירושלים’ (י’ אליצור, מקום בפרשה, 2014, עמ’ 268). כך למשל אפשר לפרש את שבועת הגולים על נהרות בבל: הם ערגו לימי הזוהר הנשכחים בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן (תהילים קלז, א), אבל כשהרימו את ימינם להישבע אמונים לעיר הקודש הם התכוונו ל’ירושלים’ הממשית: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי (שם, ה).

גם במסורת חז”ל, ציון ‘ייצגה’ לעתים את העיר הנכספת, לעומת ‘ירושלים’ שייצגה את העיר הממשית. לדוגמה, במדרש הבא המתאר את ירמיהו הנביא שבדרכו לעיר ‘ירושלים’ פוגש באלמנה ובאם השכולה ‘ציון’:

“אמר ירמיה: כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עינַי, וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר, לבושה שחורים וראשה סתור, וצועקת ומבקשת מי ינחמנה. ואני צועק ומבקש מי ינחמני. קרבתי אצלה ודברתי עמה […] ואמרה לי: אין אתה מכירני? אני היא שהיו לה שבעה בנים, יצא אביהם למדינת הים [=חוץ לארץ], עד שאני עולה ובוכה עליו הרי [שליח] שני בא ואמר לי: נפל הבית על שבעה בניך והרגם. איני יודעת על מי אבכה ועל מי אסתור שערי? אמרתי לה: אי את טובה מן אימא ציון, שהיא עשויה מֵרְעית לחיָת השדה. ענתה ואמרה לי: אני אמך ציון” (ילקוט שמעוני, ירמיהו רצג).