גיליון 206, אדר א’ תשפ”ד
בעת ששהה ביפן, בינואר 1923, קיבל פרופ’ אלברט איינשטיין מברק מהאקדמיה השוודית למדעים שהודיעה לו על זכייתו בפרס נובל לפיזיקה. הידיעה שִׂמְחה אותו, אבל לא עד כדי כך שתגרום לו לשנות את תוכניותיו, ותוכניותיו היו להמשיך משם לביקור בארץ ישראל. שמים קודרים וגשם זועף קיבלו את פניו בתחנת הרכבת בירושלים, אבל היישוב היהודי ועיתונות התקופה התרגשו מאוד והתגאו בהופעתו של המדען הדגול. במשך 12 יום סיירו איינשטיין ואשתו אלזה ברחבי הארץ, והתפעלו מנופי הבראשית, מן החלוצים בדגניה ובנהלל, מהוד קדושתה של ירושלים ומחייה התוססים של תל אביב.
הארץ, 5.2.1923
איינשטיין סיכם את רשמיו מן הביקור ביומן אישי שנשא אתו. משום מה, היומן לא עורר סקרנות מיוחדת במחקר ובתודעה הלאומית, ורק ב-1999 תורגם לראשונה מגרמנית לעברית, בידי זאב רוזנקרנץ. בניגוד לארכיונו האישי, שאותו הוא ציווה לאוניברסיטה העברית בירושלים, דווקא יומן המסע בארץ ישראל לא הגיע לכאן, אלא נמכר לספריית פירפונט מורגן (Pierpont Morgan) בניו יורק ושם הוא שמור עד עצם היום הזה.
אלברט איינשטיין (שני מימין) בעת ביקורו במעון הנציב העליון הרברט סמואל (שלישי משמאל) בירושלים (הארכיון הציוני המרכזי).
ביקורו של איינשטיין בארץ ישראל התרחש בעיצומה של אחת מן הסוערות שבתולדותיה. המנדט הבריטי בארץ ישראל נוסד זה מכבר (1920), המתח בין היהודים לערבים הגיע לנקודת רתיחה (פרעות 1921-1920) והספר הלבן הראשון של צ’רצ’יל פורסם (1922). גלי העלייה היהודית לארץ עלו וגברו (‘העלייה השלישית’), יישובים חדשים קמו, בערים קמו שכונות חדשות (‘שכונות גנים’) והונחו היסודות למוסדות הלאומיים של ‘המדינה שבדרך’. בין נסיעותיו ופגישותיו הרבות עם מנהיגי היישוב והתושבים לא השחית איינשטיין את זמנו. בעודו מיטלטל בכבישי הארץ הוא צלל לעבודתו המדעית בפיתוח תורת השדה המאוחד כהכללה של תורת היחסות הכללית, וכשהפליג באונייה בדרכו הביתה שקע במחקרי אסטרונומיה. עבודות אלו הובילו את איינשטיין לכתיבת מאמר מונומנטלי על כוח הכבידה והחשמל, שהתפרסם חודשים אחדים לאחר שובו לביתו בברלין.
במרכז מסעו של איינשטיין בארץ עמדה הרצאה חגיגית שנשא על הר הצופים, בשטח האוניברסיטה העברית (שנתיים קודם שנחנכה). את הרצאתו הוא פתח בקריאה מן הכתב של כמה משפטים בעברית, התנצל על כך שאינו מסוגל להמשיך ולדבר בשפה הלאומית, והמשיך את הרצאתו על תורת היחסות בצרפתית עילגת. מדוע בצרפתית? משום שאנגלית לא ידע, איטלקית הקהל לא הבין וגרמנית לא באה בחשבון בשל נוכחותם וחסותם של הבריטים – אויבי הגרמנים. אגב, הצרפתית הייתה המקצוע היחידי שבו נכשל איינשטיין בבחינות סיום בית ספרו, בשנת 1896, וכמעט הייתה הסיבה לכך שנשללה ממנו תעודת הגמר. על כל פנים, הרצאה זו נחשבת להרצאה המדעית הראשונה שנישאה באוניברסיטה העברית, והקהל, שכנראה לא הבין את תוכנה גם לוּ נישאה באנגלית רהוטה, הריע לו בהתלהבות. איינשטיין היה מיוזמי הקמת האוניברסיטה, התלווה אל ד”ר חיים וייצמן במסעו לגיוס כספים למענה בארצות הברית והיה חבר פעיל בחבר הנאמנים שלה. מעורבותו בהקמת האוניברסיטה ובפעילותה בשנותיה הראשונות הייתה תרומתו המרכזית למפעל הציוני, שהוא האמין בו בכל מאודו.
ביום השבת, 3.2.1923, ביקר איינשטיין בעיר העתיקה ובהר הבית, בלוויית הנציב העליון הרברט סמואל. העיר כבדת האבן והקדושה השרתה עליו מועקה, ולמראה היהודים בני היישוב הישן הוא חש סלידה עמוקה:
“דרך סמטאות השוק ושבילים צרים אחרים אל המסגד הגדול, הניצב על רחבה מוגבהת נהדרת [=כיפת הסלע], מקום שבו עמד מקדש שלמה […] אחר כך מטה, אל חומת בית המקדש (כותל הדמעות), שם אחים – בני עמי קהֵי המוחין, מתפללים בקול רם, פניהם מכוונים אל הכותל, תוך נענועי גופם לפנים ולאחור. מראה עלוב של בני אדם, נושאי עבר ללא הווה. אחר כך באלכסון, דרך העיר (המלוכלכת מאוד), הרוחשת קדושים וגזעים שונים ומשונים, מלאה רעש, מזרחית – מוזרה” (ז’ רוזנקרנץ, “אלברט איינשטיין: יומן המסע לארץ ישראל, פברואר 1923”, ארכיון: מקראות לארכיונאות ולתיעוד, 11-10 [1999], עמ’ 195).
יומיים אחר כך, ב-5 בחודש, ביקר איינשטיין בשכונות יהודיות חדשות במערב ירושלים:
“ביקור בשתי שכונות יהודיות ההולכות ונבנות מערבית לירושלים, השייכות לעיר. עבודת הבניין נעשית על ידי הסתדרות של פועלים יהודיים, אשר אנשי הנהלתה מתמנים על פי בחירות. הפועלים באים ללא ידיעת המקצוע ובלי ניסיון והכשרה כלשהם, וכעבור זמן קצר הם עושים עבודה מעולה” (שם, עמ’ 196).
איינשטיין תיאר את רשמיו בקצרה וביובש, ולכן צריך לפרש את דבריו: הפועלים היהודים שפגש היו אנשי גדוד העבודה מבני העלייה השלישית. אלו הם חלוצי גדוד העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור, חבורת צעירים מהפכנים סוציאליסטים-קומוניסטים-ציונים שהקדישו עצמם ל”כיבוש העבודה” – כך הם כינו את ייעודם, כשכוונתם הייתה לכל מלאכה הנדרשת לגאולת ארץ ישראל (ולאו דווקא ירושלים) ובניינה. הם הסיעו את אבני המחצבות שליד שכונת גבעת שאול, בנו בתים והקימו במו ידיהם את בתיהן הראשונים של שכונות הגנים רחביה, בית הכרם ותלפיות. מעט על פעילותם סיפרנו כאן בעבר:
פועלי הבניין של ‘גדוד העבודה’ בתלפיות, 1922.
אולי משום שבראשו של איינשטיין השתוללו באותם רגעים גרפים של מכניקת הקוונטים, הוא לא היה מרוכז לגמרי בתיעוד חוויית המפגש עם הבנאים העברים, והוא סיפר על כך במשפט קצר אחד, אבל אנחנו יודעים שהיה זה מפגש מרגש ומשמעותי. המפגש התרחש בשכונת תלפיות, שבאותה עת עמלו על בניית בתיה הראשונים.
“בהיותך צופה ממקום גבוה על סביבות ירושלים, הנך רואה הרחק, שם בנגב [=בדרום], חורשה, שמתוכה מבצבצים כמה גגות […] הנך עולה ההרה ונכנס לתוך החורשה האמורה, ומיד לוטפת אותך רוח מחיה נפשות, כאן היא השכונה המהוללה תלפיות […] בשנת תרפ”ב [1922] נראו במקום הזה החלוצים הראשונים, שבישרו את גאולת הנגב הירושלמי. יד בונה ואוהבת נגעה בטרשים וסלעים, והד רינת צעירינו הבונים נישא מעל ההרים האל. השכונה הלכה והתפתחה: נבנו בתים יפים, ניטעו גנים, נסללו כבישים והוקמה אפילו תחנת כוח חשמל מיוחדת […]” (יצחק שפירא, ירושלים מחוץ לחומה, ירושלים תש”ח, עמ’ 151-150).
שכונת תלפיות, 1922 (עיבוד בצבע: תמר הירדני).
ובכן, כאן, “בשכונה המהוללה תלפיות”, לעיניהם הנדהמות של הפועלים, הופיע פרופ’ אלברט איינשטיין לפתע פתאום, התיישב לידם על ספסל מאולתר וניהל עמם שיחה המורכבת מאטומים של חמימות, אנושיות וציוניות. כך העיד אחד מהם, אריה ליפשיץ:
“יום אחד, בשעת ההפסקה לארוחת בוקר, כשישבנו על לוחות הפיגום, פנֵינו אל דרך העפר המוליכה מן הכביש הראשי אל שכונת תלפיות, התקרבו אלינו שני אנשים לבושים חליפות קיץ דקות וחבושים מיגבעות קש רחבות שוליים, שנקראו מיגבעות פאנאמה. אחד מאתנו הכיר מיד בין השניים את מנחם אוסישקין, שזכרנוהו היטב בפעילות הקרן הקיימת לישראל מימיה הראשונים של קרית ענבים, ואילו את המתלווה אלינו הכרנו רק כאשר ירדנו מן הפיגום והתוודענו אליו. היה זה אלברט איינשטיין. רגוע היה, מתבונן על סביבותיו, כולו שופע רוח של עליצות נפשית. אוסישקין ביקש לדעת אם יש בינינו השומעים גרמנית, שהפרופיסור יוכל לשוחח אתנו, וכאשר הרוב השיבו כי קוראים ואם יש צורך גם מדברים גרמנית, חייך איינשטיין ועיניו חדרו אל עיניהם של אחדים מאתנו […] כבר נתגלתה חביבותו של האיש. מיד הונחו שני לוחות עץ עבים על גבי אבנים, כדי להושיב את האורחים בצל הבנין שעמד באמצע בנייתו. איינשטיין לחש משהו באזנו של אוסישקין ובתנועת ידו כלפינו ביקש סליחה על שהוא בא בשעה כזאת שיש בה כדי להפריע לנו בעבודה. לא, לא, אדרבה – שמעתי את עצמי עונה בשם החברים – אנחנו שמחים מאוד על הביקור. זה בסדר. עבודתנו נעשית בקבלנות ויש ברשותנו לשלב את ארוחת הבוקר עם הפסקת הצהריים. זה בסדר, בבקשה, בבקשה […] מדי פעם אמר לו אוסישקין דבר של הסבר על שכונת תלפיות החדשה ועל הקרקעות שנרכשו למען בנייתה, אך איינשטיין היטה את שיחו היישר אל הבחורים. יש מי ששאלו על מוצאו ועל דרך עלייתו, ויש שסקרן היה לדעת פרטים על ההורים ומשלח ידם, על ההשכלה שקיבל, השכלה יהודית או כללית, או שתיהן יחד, וביחוד פקח עיניו לרווחה כששמע על לימודי תורה בישיבה, מישנה ותלמוד ומידרש, וכיצד נפסקו לימודים רצופים אלה כדי להתכשר בעבודה ולהתכונן לעלות לארץ ישראל. במילים מעטות, שקטות, הגיב איינשטיין על דברי הבחורים, ויש שנעצר בלשונו – כאילו קשה היה לו לומר דבר דווקא במעמד זה, בישיבה על לוחות הבנין. הוא אמר משהו על אידיאה העשוייה להיות מוגשמת אם מצויים אנשים הנכונים לכך, אך בעיקר היו אלו עיניו הנפלאות שדיברו אלינו, כל האצילות האנושית שהיתה שופעת מדמותו. משוכנעים היינו כי איש המדע הגדול הזה, שהעולם כולו מלא כבודו, היטה את לבו אל הכרת עמו ואל הנחיצות של קיומו החופשי היוצר במולדתו הקדומה, והוא נותן ויתן חלקו לקידומה של החברה האנושית בזמננו […] בצאתנו אל דרך העפר נעמד הפרופיסור ושאל: ‘ומה אתם עושים לאחר העבודה, בשעות הערב? יש לכם ספרים? אתם שומעים נגינה? […] ימים רבים סיפרנו על הביקור של אלברט איינשטיין אצל קבוצת הבנין בשכונת תלפיות. מפעם לפעם היינו שומעים וקוראים על הידוק קשריו של חכם מושלם זה בכל הנוגע לתחילת דרכה של הסתדרות העובדים ולקראת התפתחותה של האוניברסיטה העברית בירושלים. ארץ ישראל נראתה לו כארץ העתיד בהיותה קולטת עולים חדשים יותר ויותר, מאמצת מנהגי תרבות וריעות, שוויון ועזרה הדדית” (א’ ליפשיץ, דרך עקובה, תל אביב תשל”ח, עמ’ 84-82).
את המפגש הזה בוודאי לא שכחו הבנאים החלוצים עד אחרון ימיהם. את בניית תלפיות הם המשיכו במרֶץ, ובסוף חורף 1923 ייסדו אחדים מהם את ‘פלוגת ירושלים’ והקימו מחנה אוהלים ליד מנזר רטיסבון (בשטח שעליו יקומו כעבור שנים אחדות בנייני המוסדות הלאומיים והגימנסיה העברית בשכונת רחביה). בשנת 1925 הקימו בעצמם את קיבוץ רמת רחל, בראש גבעה הצופה אל אותה דרך עפר שלצדה התיישבו לשוחח עם הפיזיקאי הדגול, ששמו הפך לשם נרדף לגאונות.
