אהובתו היהודייה של קצין הבולשת הבריטי

גיליון 221, סיוון תשפ”ד

יום אחד, בשנת 1930, התייצב חייל בריטי בן 21 בלשכתו של מפקד משטרת המנדט הבריטי ביפו. הוא עמד זקוף ומתוח והצהיר על נאמנותו ללא סייג לממשלת הוד מלכותו, כשעיניו בורקות בהתלהבות. שמו היה תומָס ג’יימס וילקין (Wilkin). בין המשמרות והמשימות נהג לצאת עם חבריו לבילוי בבתי קפה בתל אביב, שהיה בהם משהו מן התרבות האירופית שהניחו הרחק מאחור. פעם אחת, כשישב ליד השולחן ב’קפה תרשיש’, נצלב מבטו במבטה של צעירה יהודייה שישבה בשולחן סמוך והייתה עסוקה בכתיבה. הוא ניגש אליה וביקש לשבת לידה, אבל היא דחתה אותו מיד. וילקין חייך בנימוס וחזר לשולחנו, אבל את המבט ההוא הוא לא ישכח לעולם.

שנתיים אחר כך, במרץ 1933, נתקל שוב במבטה כשיצא לבלות בקולנוע עדן בתל אביב, ונזכר מיד. גם הפעם דחתה אותו, אבל הוא לא ויתר והזמין אותה לריקוד. בתוך כך החל לשוחח איתה והתפעל משליטתה בשפה האנגלית. הוא שאל אם תואיל ללמד אותו עברית בתשלום, היא ביקשה לחשוב על כך והבטיחה להשיב לו. כעבור כמה ימים הגיע אליו מכתב, עם תשובתה החיובית.

הצעירה היהודייה הייתה שושנה, בתו של דב בֶּר בורוכוב, פעיל ציוני מוכר, שנפטר ברוסיה ב-1917 והניח אחריו שלושה ילדים קטנים, ובהם שושנה שהייתה אז בת 5. ליובה, אֵם המשפחה, החליטה לעלות ארצה בשנת 1925 והתיישבה בתל אביב. בקיץ 1930 סיימה שושנה את לימודיה בגימנסיה הרצליה ורצתה להמשיך ללמוד באוניברסיטה, אבל המצב הכלכלי הקשה אילץ אותה לחפש עבודה. בין עבודותיה המזדמנות לימדה שושנה אנגלית בשיעורים פרטיים, כך שהצעתו של קצין המשטרה ללמד אותו עברית נראתה לה הולמת.

שושנה אכן הייתה מורה טובה, ווילקין התקדם היטב בלימודי העברית. גם הקשר ביניהם הלך והתהדק והפך לסיפור אהבה שהתגברה על האיבה הגואה בין היהודים לנציגי המנדט בארץ ישראל. ברקע אותם ימים הדהדו מאורעות הדמים של ‘המרד הערבי’. זה לא מכבר חתם שר המושבות פאספילד על ‘הספר הלבן’  השני, הקובע שיש להגביל את העלייה וההתיישבות ולהקים מועצה מחוקקת שתייצג את הצד הערבי. ברחוב היהודי גברה תחושת האכזבה מן הבוגדנות הבריטית, בשעה שכוחם של הנאצים בגרמניה עולה ומחשיך את שמיה של אירופה.

הכנסייה הרומנית ברחוב שבטי ישראל. ברקע מימין – בית החולים האיטלקי. 2024.

“וילקין סיים את ארוחת הבוקר שלו בחדר האוכל לקצינים במתחם הכנסייה […] הוא יצא מן השער ופסע בצעדים מהירים לעבר מגרש הרוסים. פלאי הניף את כובעו. המתנקשים, מכורבלים במעילים שמתחתיהם הסתירו את כלי הנשק ורימוני עשן מותקנים בקופסאות גפרורים, אותתו זה לזה בניד ראש. ראשון שלף את אקדחו יעקב בנאי וירה פעמיים בגבו של וילקין. קצין הבולשת הנדהם הספיק לשלוף את אקדח ה’וובלי סקוט’ שלו, אבל אז ירק אש גם אקדחו של שומרון ואקדחו של וילקין נשמט מידו. אחד עשר קליעים חדרו לגופו של וילקין והוא התמוטט על אבני המרצפת, לקול צווחות זוועה של חבורת ילדות ארמניות מבוהלות שצפו במתרחש בדרכן לבית הספר. שלושת המתנקשים פתחו בריצה לעבר מכונית המילוט.

הם זינקו אל תוך המכונית ונסעו כברת דרך. הנהג מחה את כתמי הבוץ מלוחיות הזיהוי. היה עליהם לנסוע לתל אביב, אבל הם חששו כי הבריטים יציבו מחסומים בדרך כדי ללכוד את מתנקשיו של וילקין.

‘תסמכו עלי’, אמר הנהג. הוא נסע אל תחנת האוטובוסים המרכזית והציע לשני שוטרים בריטים, שעמדו בתור, לנסוע איתם חינם לתל אביב. הם קיבלו את ההצעה בשמחה והצטופפו במכונית לצד מתנקשיו של וילקין. היה ברור ששום מחסום דרכים לא יעצור אותם” (רם אורן, ימים אדומים, תל אביב 2006, עמ’ 273-272).

כשהגיעו השוטרים הבריטים לביתה של שושנה בורוכוב ובישרו לה על מות אהובהּ, היא התמוטטה והתעלפה.

ארון הקבורה של וילקין ושלט העץ הזמני על קברו הוכנו בנגרייה של אסירי המחתרות בבית הסוהר במגרש הרוסים. מסופר שהם ביצעו את משימתם בהנאה ובשמחה. הלווייתו של וילקין נערכה למחרת בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון בירושלים, בנוכחות ראשי הממשל והמשטרה ובראשם המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ומפקד משטרת המנדט, ג’ון מורי ריימר ג’ונס. מפקד הבולשת ארתור פרדריק ג’יילס ניגש אל שושנה שהייתה שם, עטופה ביגונה, הביע השתתפות בצערה והעניק לה שרשרת כסף שנמצאה בין חפציו של וילקין. היא הודתה לו בהתרגשות וענדה אותה על צווארה.