גיליון 294, אדר תשפ”ו
בפורים יש שתי מצוות מיוחדות – לשתות יין ולזכור, זו הזדמנות לשלב בין שתיהן ולהיזכר באבות תעשיית היין בעיר הנצח.
במבט ראשון, ירושלים אולי נראית תמימה, אבל מי שמכיר אותה יודע ש… היא יודעת לשתות. כבר בהיכרות הראשונה שלנו עם ירושלים במקרא, מלכיצדק “הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן” (בראשית יד, יח). ניסוך היין היה ממרכיבי עבודת הקורבנות בבית המקדש, ובחפירות הרובע היהודי נמצאו קנקני יין מקומי ומיובא מימי הבית השני. תשאלו את הנביא ישעיה, הוא הזכיר משתאות של יינות איכותיים ויוקרתיים בירושלים:
“וְעָשָׂה ה’ צְבָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים, שְׁמָנִים מְמֻחָיִם שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים” (ישעיה כה, ו).
יקבים חצובים לאין מספר מן הדורות שלאחר חורבן הבית (התקופות הרומית והביזנטית) התגלו במרחב הרי ירושלים, ועם הופעת האסלאם – שאסר שתיית יין – נבלמה תעשיית השכר בארץ ישראל. נבלמה אך לא נעצרה, ויהודים המשיכו לייצר יין תחת עינם הפקוחה של שלטונות מוסלמיים. הפעם נסתפק בסיפורו של יקב אחד, שהוא ממבשרי תעשיית היין הירושלמי בעת החדשה: יקב ג’יניאו.
מוצאה של משפחת ג’יניאו בספרד (בכתיב ספרדי Chinillo / Ginillo), ושורשיה בירושלים מגיעים עד שנת 1840. יעקב ג’יניאו – אבי המשפחה – עלה מסלוניקי העות’מאנית (כיום ביוון). הייתה זו תקופת מעבר בין תקופת שילטונו של מוחמד עלי המצרי לבין סילוקו והשבת סדרי השלטון העות’מאני, והיא התאפיינה בהטבה כללית של מצב העיר. יהודים רבים עלו ארצה באותם ימים ובתי הכנסת הספרדיים, שבהם התפללו הג’יניאוים, חודשו ושופצו זה מקרוב. יעקב, שכבר היה מבוגר בעת עלייתו, היה מחכמי ישיבת המקובלים בית אל ונפטר בחברון בשנת 1875.
משפחת ג’יניאו. יושבת במרכז – תמר, אשת בכור שלום ג’יניאו (נפטרה ב-1943). ארכיון הספרייה הלאומית.
בית משפחת ג’יניאו והיקב (הפתח השמאלי הנמוך) בקצה הדרומי של רחוב היהודים, בתצלום על בול ישראלי, 2023.
משפחת ג’יניאו התיישבה ברחוב היהודים 1 – במבנה שהוחכר מידי הוואקף המוסלמי, ושקיים עד ימינו (לא הרחק מהחניון הצפוני של הרובע היהודי, מול המכולת). בקומת המרתף של בית המשפחה, בחלל שהיה נמוך בכמטר ממפלס הרחוב, ייסד שלום גי’ניאו – בנו של דוד – יקב. בפתח היקב הוא תלה שלט עם סמלו של ערק הצבי (ערק גזאלי), שהפך מעתה למותג המוכר של היקב. הצבי מיתֵג, משום מה, בתי ייצור נוספים של ערק, אבל את הצבי שלו עיטר ג’יניאו בפסוק “צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת (יחזקאל כ, ו) – לכבודה של ארץ ישראל. הערק של ג’יניאו כבש עד מהרה את בתי הקפה בעיר העתיקה, והיה למשקה מבוקש… כן, גם בגרונם של מוסלמים.
תווית בקבוק ערק, באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן.
את מקומו של שלום ג’יניאו בניהול היקב תפס לימים אחד מבניו, דוד – יליד סלוניקי (1850), ועבדו בו גם בני משפחה נוספים. הערק היה אמנם ‘מוצר הדגל’ של היקב, אבל ג’יניאו רכש בשוק המקומי גם ענבים, שגדלו על פי רוב בהר חברון, ומהם ייצר סוגים שונים של יינות מתוקים: אליקנט, מוסקט, מלגה ועוד. מהיינות שהחמיצו הוא הכין חומץ בן יין.
פרסומת לחומץ של ג’יניאו (מתוך: ר’ ולירו, ירושלים של מטעמים, תל אביב תשמ”ד, עמ’ 38).
“צלצולי הפעמונים שבצווארי הגמלים והחמורים בשעות הבוקר המוקדמות של הקיץ בסמטאות העיר העתיקה בישרו את בואם של ה’ח’לאילה’ – אנשי חברון הערביים, שהתמקמו בשוקי העיר העתיקה ובמקום שבו נמצא היום המרכז המסחרי, הם ובהמותיהם העמוסות משׂא לעייפה, תֵּבות ענבים (צחאררה), סלי ענבים, תאנים וצמוקים שנקנו במחיר זול […] הענבים נשמרו בגיגית גדולה של עץ ושם השאירום שבוע ימים עד שהחלו לתסוס. אז היו עולים על שפת החבית ובוחשים בענבים ברגליים. לפני כן רחצו כמובן את הרגליים היטב […] השיטות הפרימיטיביות שהשתמשו בהן בעלי תעשיית היין הלכו ונשתכללו במרוצת הזמן. ה’מאקינאס’ (מכונות) קטנות וגדולות שהובאו מחוץ לארץ גרמו לשיפור השיטות לתעשיית היין […] ערביי העיר העתיקה וכן בני העדה הספרדית הכירו בחכם דוד ג’יניאו ובניו אחריו בכור יצחק ואליהו כמייסדים של תעשיית היין. אלה הפיצו את תוצרתם וביחוד את העראק שהיה ידוע בשם ‘עראק גזאל’ (עראק האיָלה) גם בבית לחם, רמאללה ואף בעבר הירדן” (יעקב אלעזר, ילדות בירושלים הישנה [ב]: הבית והרחוב בירושלים הישנה, ירושלים 1966, עמ’ 190-188).
בשלהי המאה ה-19, כאשר החלו לקום ‘מושבות יהודה’ של חלוצי העלייה הראשונה, החל ג’יניאו לרכוש את הענבים של כרמי ראשון לציון, רחובות, נס ציונה וחברותיהן. מאוחר יותר קנה ג’יניאו ענבים גם מחקלאי הקיבוצים הצעירים בגוש עציון.
ב-1916 נפטר דוד ג’יניאו, ובתום מלחמת העולם הראשונה עבר ניהול היקב לידי בניו. בתקופת המנדט הבריטי ידע יקב ג’יניאו עדנה, בעיקר בזכות החיילים הבריטים שחיבבו עד מאוד את הטיפה המרה. למענם יוצרו גם ויסקי, קוניאק, וודקה, ברנדי וגם בירה שחורה רוויית אלכוהול. ג’יניאו החל לייבא גם וויסקי סקוטי מאנגליה ו’באוואריה בִּיר’ מגרמניה. במלחמת העולם השנייה אירחה ירושלים חיילים ממדינות שונות בעולם, וגם הם – כך הסתבר – התעניינו קודם בתוויות המודבקות על הבקבוקים ורק אחר כך בפקודות הצבא:
“על אף כלכלת הצנע ומשטר הקיצוב שהונהגו בתקופת המלחמה, המשיכה כלכלת היישוב היהודי בארץ להתפתח. היישוב סיפק רבים מצרכיהם של צבאות בנות הברית. גם הביקוש למשקאות של משפחת ג’יניאו התרחב מאוד באותה תקופה. הוודקה היה משקה שהיה לו ביקוש רב. החיילים הפולנים צרכו הרבה וודקה […] נוסף למשקאות החריפים והיינות השונים שיוצרו ביקב שבעיר העתיקה, מצא סבי, בכור שלום, דרך לייצר קוניאק וליקרים מסוגים שונים […] אוסטרלים, ניו זילנדים, הודים ואפריקאים – חיילים אלה צרכו מגוון גדול של משקאות, וסבא היה מזקק ביקב סוגים שונים של ליקרים בטעם שרי ברנדי, בטעם מנטה, בטעם בננות וכן הלאה” (גבריאל ג’יניאו, אבן מאבני ירושלים, ירושלים תשס”ט, עמ’ 42-41).
בשנת 1926 זכה ערק ג’יניאו בתחרות הערק ביפו, תוך שהוא גובר על ערק זחלאווי הוותיק והמשובח מלבנון. הידיעה על הזכייה הובלטה אפילו בעיתונות הערבית של אותם ימים. כך נראה אז דף בעיתון מרעאת אלשרק (ארכיון הספרייה הלאומית):
עם התרחבות העסק וקהל הלקוחות המגהק פתחה משפחת ג’יניאו חנות בכיכר שער יפו, בפתח הכניסה לשוק (רחוב דוד) – בקומת הקרקע של מלון אמדורסקי. במרצפת אבן בכניסה לחנות נחקק סמל הצבי של היקב, עם כיתוב בשלוש שפות: “יינות ומשקאות תוצרת ג’יניאו הנם הטובים והבריאים ביותר”. האבן הושחתה בשנת 1991.
חנות היין של משפחת ג’יניאו בקומת המסד של מלון אמדורסקי (החנות הימנית, שמעליה עומדים אנשים במרפסת). אוסף גבריאל ג’יניאו, אתר ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי www.israelalbum.org.il.
בתקופת המנדט פרצו גלי הפרעות, והעיר העתיקה הידלדלה במהירות מתושביה היהודים ומעסקיהם. מי שהיו בידיו האמצעים עקר לשכונות בעיר החדשה, שלא סבלו מקִרְבה רבה לערבים.
“ושוב עומדים אנו בתוך משכנות ישראל – שקורין רובע היהודים – ולפנינו חנויות חנויות, מהן פתוחות מהן נעולות, שנתמעטה העיר ויצאו רוב יושביה היהודים ממנה. מהם ברחו אחר הרעש של תרפ”ז [1927], מהם ברחו שנתים אחר הרעש – בשנת תרפ”ט – מפני הטבח שעשו בהם שכניהם הערבים. מניחים אנו את החנויות הנעולות ועומדים לפני החנויות הפתוחות. מועטת היא הסחורה שבחנות ועל גבי השולחן שלפני החנות, ומועטים הם הלקוחות” (ש”י עגנון, לפנים מן החומה, ירושלים ותל אביב תשל”ה, עמ’ 33).
המאורעות לא פסחו על משפחת ג’יניאו. בלחץ המצב הביטחוני עזבה המשפחה את הבית ברובע היהודי בשנת 1929, ועברה לשכונת ימין משה. גם החנות מתחת למלון אמדורסקי – שנפגע קשות גם הוא – נסגרה. היה זה בתחילת שנת 1939, לאחר שמטען חבלה הושלך אל החנות ופצע שניים מבני משפחת ג’יניאו. החנות עברה לרחוב הנסיכה מרי (בימינו – שלומציון המלכה) 11. חנות יין נוספת של משפחת ג’יניאו נפתחה בשנת 1936 ברחוב יפו 84, מתחת לבית משפחת בכור שלום ג’יניאו, ונוהלה בידי שמואל בנו. בכל התקופה הזו המשיך היקב עצמו להתנהל ברחוב היהודים, ובימי המצור על הרובע נהנו הלוחמים ללגום כמה וכמה כוסיות מהבקבוקים שעוד נותרו בו.
לוחמי תש”ח בעיר העתיקה חוגגים עם יין ג’יניאו. מרתף היקב שימש באותם ימים מחסה מפני ההפגזות. הלוחמים בתמונה (משמאל לימין): אפרים לוי, חיים וינבך, מזל שוישא שרירא, שמעון לוי, מזרחי בובו (גבריאל) (ראו: ג’יניאו הנ”ל, אבן מאבני ירושלים, עמ’ 54-53). באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן.
בשלב מאוחר יותר עברה חנות השכר של ג’יניאו לרחוב סלומון 9 בשכונת נחלת שבעה, שם פעלה עד שנת 1957. יקבים רבים נפתחו בירושלים מאז נוסד יקב ג’יניאו ברובע היהודי באמצע המאה ה-19, ושיכורים רבים התנדנדו מאז על מרצפות רחובות העיר. משפחת ג’יניאו גדלה מאז והסתעפה, ורוב צאצאיה מצאו להם עיסוקים אחרים, אבל תמיד טוב לזכור מתי והיכן הכול התחיל.
