מתעניינים בסיור? צרו קשר

”קציר חיטים”: סיפור לשבועות על מאפייה ירושלמית

“וממה נתפרנס”? שאל יהושע בן ה-15 את אביו, בשעה שכרך בחבלים ארוכים את החבילה האחרונה של כלי הבית.

“ירושלים היא עיר האלוקים, ואלוקים הוא המפרנס את בניו”, ענה האב.

“אם אין קמח אין תורה”, אמר יהושע בקול שקט, ותלה באביו מבט ספקני.

ר’ טודרוס חייך אל בנו, והרפה לרגע מהחבלים. “פיקח אתה, בני”, אמר האב, “בעזרת שכלך החריף נמצא גם את פרנסתנו, וה’ הטוב בעיניו יעשה”.

יהושע מתח את גופו על גבי החבילות שבחלקה האחורי של העגלה, לצדו של אחיו אליהו, כשהוא בוהה בנופיה של רייסין שבליטא, שאליה כנראה לא ישוב לעולם. גגות הרעפים האחרונים הלכו ונעלמו משדה הראייה, בשעה שהרהר בילדותו שתהפוך מעתה לעבר רחוק ואבוד. בחלק הקדמי, לצד העגלון, ישבו שני הוריו, ר’ טודרוס וקרישה, כשלבם גואה משמחה על החלום הישן שעומד להתגשם. ירושלים… ירושלים…

בתום מסע מפרך עמדו רגליהם של בני משפחת ברמן בשער יפו. ירושלים של שנת 1875, כפי שקיבלה את פניהם, לא הייתה דומה בשום אופן לעיר שראו בחלומות. מן הסמטאות הצרות והצואות עלו צעקות וולגריות, צפיפות, מבטים עוינים, מחנק וצחנה נוראה. מביתם הקטן ברחוב היהודים יצא ר’ טודרוס מדי בוקר לבית הכנסת בחצר החורבה, כדי לצלול אל ספרי בית המדרש. גם יהושע ואליהו מצאו את מקומם בכיתות הבוגרים בתלמוד התורה עץ חיים. כספי ‘החלוקה’, שמהם יכלו להתפרנס כמו שאר לומדי התורה האשכנזים בעיר הקודש, לא הספיקו – לא כדי לחיות ולא כדי למות.

בוקר אחד, בעודה מתענגת על קולות הלימוד שעולים מחלון בית המדרש, עלו באוזניה של קרישה קולות רמים בשפה זרה, ובעצם די מוכרת. היא הלכה בעקבותיהם במורד הסמטה, והבחינה בקבוצת צליינים נוצרים, רוסים-פרבוסלביים, בבגדי לבן. היא האזינה מן הצד לשיחתם, שהייתה בשפה הרוסית המוכרת לה היטב מילדותה באודסה, ושמעה אותם מבכים את איכות המזון בשוק הירושלמי הדחוס והמטונף. “אפילו בּוּחָנְקֶה חְלֶבָּה אי אפשר למצוא כאן”, אמר אדם אחד לחברו, כשהוא נזכר בערגה בטעמו של הלחם הרוסי השחור.

הרעיון הבזיק מיד בראשה של קרישה. “אם אין קמח אין תורה”, היא לחשה לעצמה, ובתוך ימים אחדים כבר סבבה בסמטאות השוק עם סל נצרים ובתוכו כיכרות לחם טריים. הריחות שבקעו מן הסל התפשטו עד מהרה בין אפיהם של עולי הרגל הרוסים והם החלו לפקוד בהמוניהם את ביתה הקטן של קרישה ברמן. משלא עמדה בעומס הלקוחות, היא קראה ליהושע שהפך למנהל המאפייה הקטנה. הוא החל לשווק את מוצרי המאפה וייבא קמח וקטניות מאירופה. שכלו החריף של יהושע אכן הוכיח את עצמו, ובתוך שנים ספורות התפתחה וצמחה מאפיית ברמן והייתה לסיפור של הצלחה. גם אליהו, אחיו של יהושע הצטרף לעסק והפך לשותפו.

משפחת ברמן. במרכז: יהושע, לשמאלו אשתו ומסביבו עשרת ילדיהם. לימינו יושבת אמו – קרישה, שכבר נודעה בכינוי ‘באבע קרישע’ – סבתא קרישה (האב, ר’ טודרוס, נפטר זה מכבר, בשנת 1886).

 

בשנת 1880 פתח יהושע ברמן חנות ברחוב יפו, לא הרחק משער יפו. כעבור עשר שנים רכש חלקת אדמה בשוליה הדרומיים-מערביים של שכונת מאה שערים וחנך במקום טחנת קמח ומאפייה. את בתי המשפחה בנו יהושע ואליהו ברמן לא הרחק משם, ברחוב הנביאים 23-19. כעבור עשר שנים נוספות עברה המאפייה לשכונת ג’ורת אל-ענב (חוצות היוצר של ימינו), למרגלות חומת העיר העתיקה.

החנות של מאפיית ברמן ברחוב יפו, לא הרחק ממערב לשער יפו. בתוך העיגול האדום אפשר להבחין (עם מעט מאמץ) בעוגן – סמל המאפייה (מקור התמונה: אתר מאפיית ברמן).

 

מאפיית ברמן הצליחה לצלוח את המשבר הכלכלי החמור של שנות מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה התרחב קהל לקוחותיה אף מחוץ לעיר. יהושע הבין שסוד הצלחתו של הלחם הוא בטריותו, ולכן יש הכרח בפתרון תחבורתי מהיר.

“אין ברירה”, חשב יהושע, “עליי לרכוש כרכרה. אבל מניין תימצא כרכרה? בירושלים היצע הכרכרות נמוך מאוד, ואלו העומדות למכירה יקרות מאוד. הפיתרון חייב להימצא, גם אם הוא מחוץ לירושלים”.  

בתוך ימים אחדים כבר עמד יהושע ברמן על הרציף בנמל יפו, עם מזוודה קטנה בידו. האונייה הראשונה שמצא בנמל עמדה להפליג לטריאסטה, שבצפון מזרח איטליה, והוא הזדרז לקפוץ על סיפונהּ. כשירד אל הרציף בנמל הזר, הוא לא ידע אם לפנות ימינה או שמאלה. עוד הוא מתלבט חלפה על פניו כרכרה, בדרכה מן הרציף אל ההאנגרים. על דלת הכרכרה בלט סמל העוגן, זה היה סמל הנמל בטריאסטה. “היא נוסעת היטב ובקלילות” הרהר לעצמו, ובתוך זמן לא רב כבר הקיש בדלת ביתו של מנהל הנמל. על האונייה הבאה שהפליגה ליפו העמיס ברמן את העגלה. כשברחובות ירושלים ראו את הכרכרה הדוהרת עם סמל העוגן על הדלת, ידעו שהלחם של ברמן מגיע. כך הפך העוגן לסמלה של מאפיית ברמן.

העוגן – סמל מאפיית ברמן בעבר.

 

בתקופת המנדט הבריטי המשיכה מאפיית ברמן להתפתח. כאשר נפטר יהושע ברמן בשנת 1938 הועסקו במאפייה שלו כ-60 עובדים, וכבר אז הייתה מן הגדולות בארץ. צאצאיו המשיכו לפתח אותה, ובשנת 1965 היא עברה לאזור התעשייה בגבעת שאול, ברחוב בית הדפוס 24. מאז הלכה מאפיית ברמן והתפתחה, ועד ימינו היא נחשבת לאחת המאפיות הגדולות והמוכרות בישראל.

ברמן און-ליין: שליח של מאפיית ברמן (משמאל) בפתח המטבח של בית החולים שערי צדק ברחוב יפו, 1940 (מקור: ארכיון בית החולים שערי צדק, עיבוד בצבע: תמר הירדני).

 

6.2022

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן