גיליון 209, אדר ב’ תשפ”ד
קצת קשה לזכור, אבל עד לפני כמאה שנה שררו יחסי שכנות סבירים – ולפעמים אפילו טובים – בין יהודים לערבים בירושלים. את הסיפור הבא סח ישעיהו פְּרֶס (1955-1874), שהיה מאנשי החינוך ה’משכילים’ הבולטים בירושלים וניהל את בית הספר למל במשך 40 שנה:
“אמו של אבי, פייגה המילדת, היתה מקובלת כמילדת בבתי הערבים כבבתי היהודים. ומעשה בבנו בן העשׂר של סלים אפנדי אל-חוסייני, ראש עירית ירושלים, שחלה במחלת הטיפוס. כשהסבתא שלי , שעזרה בזמנו להביא את הילד הזה לאויר העולם, סרה לבית ראש העיריה לדרוש בשלומו של הילד, בקש ממנה האב המודאג ללכת עם מנין יהודים לכותל המערבי להתפלל לשלומו של החולה. היא מלאה ברצון את בקשתו, ובלילה שלאחר עריכת התפלה על יד הכותל בא המשבר במחלה, והילד שב לאט לאט לאיתנו. בשמחתו על החלמת בנו הזמין ראש העיריה את מנין המתפללים לביתו לסעודה, שהוכנה עבורם במסעדה כשרה ברחוב היהודים” (ישעיהו פרס, מאה שנה בירושלים, ירושלים 1964, עמ’ 19-18).
הילד החולה בן ה-10, בנו של ראש העירייה, היה מוסא כאזם אל-חוסייני, יליד 1850. הוא אכן הבריא היטב, גדל ובגר, ולימים – בשנת 1918 – החליף את אביו בראשות עיריית ירושלים הבריטית (ליתר דיוק, החליף את אחיו חוסיין, שהחליף את אביהם). כשמונה חודשים לאחר מינויו של מוסא כאזם לתפקיד פרסמו הבריטים את הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917), המכירה בזכותו הלאומית של העם היהודי בארצו. אל-חוסייני היה מן הבולטים שבמנהיגי הערבים שהתנגדו לציונות, והחל בפעולות התנכלות ליהודים בירושלים.
ב-4 באפריל 1920 (בחול המועד פסח תר”פ) התאסף המון ערבי ברחבת העירייה, לקראת היציאה לתהלוכה החגיגית לנבי מוסא (קבר משה במסורת המוסלמית) ליד יריחו. על מרפסת בית העירייה, שהפכה לבימת הנואמים המאולתרת, עמד ראש העירייה, מוסא כאזם אל-חוסייני, ופתח בדברי הסתה ושנאה. את מהלך ההתרחשויות תיאר גד פרומקין, מי שהיה לימים השופט העברי הראשון בבית המשפט המנדטורי בארץ ישראל:
“ברחבה אשר ממול שער יפו התרכז המון פורעים ובראשם שני צעירים מלהיבים ומסיתים, אמין אל-חוסיני ועארף אל-עארף. ההמון שמצא עידוד בברכת ראש העיריה, מוסה קאזם אל-חוסיני, מעל לגזוזטרה של העיריה, התפזר בעיר העתיקה לפרוע פרעות שעלו ליישוב הירושלמי בקרבנות נפש ונזקים ברכוש” (גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, תל אביב תשט”ו, עמ’ 222).
תוצאות הפוגרום בפרעות 1920 בישיבת תורת חיים, ברחוב הגיא בעיר העתיקה (קרדיט: שבתאי זכריה).
כך החלו פרעות תר”פ-תרפ”א (1921-1920) – גל רציחות וחורבן שנמשך כמה חודשים בירושלים וברחבי הארץ. שני ה”צעירים” המסיתים שנזכרו כאן הם אמין אל-חוסייני – מי שלימים יהיה המופתי של ירושלים המנדטורית, ומי שתכנן בשנת 1943 ‘פתרון סופי’ ליהודי ארץ ישראל עם היינריך הימלר, מאדריכלי השמדת היהודים בגרמניה הנאצית. עארף אל-עארף היה גם הוא מאבות תנועת הלאומנות הערבית בארץ ישראל, ולימים עמד בראשות עיריית ירושלים הירדנית בימי העיר החצויה. השבר בין היהודים לערבים לאחר המאורעות הללו כבר לא ניתן עוד לאיחוי, וגם האכזבה מן השלטון הבריטי הלכה והעמיקה מכאן ואילך:
“ובפרוס הפסח לשנת תר”ף, ובמוצאי חג הפסח לשנת תרפ”א, נהרגו ומתו בירושלים וביפו ‘104 אנשים ונפצעו 407, ונזקים עצומים נעשו ברכוש היהודי’ (מן הדין והחשבון האחרון שלו לממשלה) […] הוא [הנציב העליון הרברט סמואל] על ההר, לעילא ולעילא, ואנחנו על יד בית החולים ‘הדסה’ עם זקנים הרוגים ופצועים ועם חלוצים מדוקרים… הכואב הוא לפחות? והנה, פשטו ה’שכנים’ על כל מושבות יהודה. ההרס הגמור היה תלוי בשערה, וההצלה באה בנס ממש. ולנו היה הרושם בימים הקודרים ההם, כי אפילו הטלפון אינו מצלצל אצלו… ובהפגש יהודי ביהודי אחיהו ברחוב, היו פניו שואלות: נו, נציב יהודה לנו?…” (דב קמחי, מסות קטנות, ירושלים תרצ”ח, עמ’ 10).
מוסא כאזם אל-חוסייני עצמו פוטר מתפקידו בראשות עיריית ירושלים, עקב מעורבותו בהצתת המאבק הלאומי בארץ. הוא הפך לאחד ממנהיגי ההתנגדות הערבית האלימה, ולאחד מהוגי רעיון הלאומנות הפלסטינית:
“ראיית פלסטין כחלק של ‘סוריה גדולה’ עצמאית הגיעה בציבור הערבי הפלסטיני לשיאה בתחילת אפריל [1920]. בסוף חודש זה החלה המנהיגות הפלסטינית להשלים עם עתידה של הארץ כישות נפרדת […] כאזם, שהבריטים הדיחוהו מראשות עיריית ירושלים בשל מעורבותו בפרעות אפריל, אמר באוגוסט לשותפיו לרעיון הלאומי: ‘עכשיו, אחרי האירועים האחרונים בדמשק, עלינו להנהיג שינוי יסודי בתוכניותינו פה. [רעיון פלסטין כ]דרום סוריה אינו קיים יותר. אנחנו צריכים להגן על פלסטין'” (ב’ מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני הערבי 2001-1881, תל אביב 2004, עמ’ 100).
בדצמבר 1920 נבחר מוסא כאזם אל-חוסייני לעמוד בראש הוועד הפועל הערבי, ועסק בפעילות דיפלומטית נמרצת עד יום מותו ב-1934.
כנס ערבי לקראת המשך המאבק בציונות, ירושלים, מרץ 1930. בשורה הקדמית המנהיגים שנבחרו לצאת ללונדון במטרה לשכנע את ממשלת בריטניה לשנות את מדיניותה. מוסא כאזם במרכז השורה הראשונה. משני צדיו: ראע’ב נשאשיבי ואמין אל-חוסייני (עם הכובע הלבן) (מקור: אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקני, ויקיפדיה).
צאצאיו של אל-חוסייני המשיכו את מורשתו, ופעלו לקידום המאבק ביישוב היהודי. בנו של מוסא כאזם היה עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד הכוחות הערבים בירושלים במלחמת העצמאות. תחת פיקודו הובאה ירושלים העברית במצור והותקפו השיירות שניסו להגיע אליה (נהרג בקרב על הקסטל, אפריל 1948). נכדו היה פייסל אל-חוסייני, מראשי תנועת פת”ח, ממובילי המשא ומתן עם ישראל. לאחר הקמת הרשות הפלסטינית (1993) מונה על ניהול ענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, ומיקם את לשכתו באחד מבתי המשפחה בירושלים – בניין האוריינט האוס, בשכונת שייח ג’ראח. פעילותו של מוסד זה העמיקה את אחיזת הרשות הפלסטינית, בניגוד להסכמי אוסלו, והוא הפך הלכה למעשה למטה אש”ף בירושלים. פעילות זו הופסקה לאחר פשיטה של משטרת ישראל על המבנה ב-2001 (במהלך ‘האינתיפאדה השנייה’), זמן לא רב לאחר מותו של פייסל אל-חוסייני.
