גיליון 248, שבט תשפ”ה
בבית העלמין העתיק בהר הזיתים מוצבת מצבה לא-עתיקה, ועל גבה נחרט: רב טוראי ניסים בכמהר”ש, נפל בעזה בז’ באב תרע”ז (27.7.1917). התאריך מלמד אותנו שנסיבות מותו קשורות למלחמת העולם הראשונה, אבל מיהו החייל, ואם נפל בעזה מדוע נקבר בירושלים?
מקור התצלום: https://mountofolives.co.il/he/%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%91%d7%a8/?id=73873&lo=31.7733073&ln=35.2440164
ההיסטוריון שמעון רובינשטיין, שהיה מהבודדים שחקר את פרשיית ניסים בכמהר”ש, פתח את התייחסותו אליה במילים הנוקבות הבאות:
“בתולדות היישוב היו לא מעט נושאים ופרשות שנשכחו מאחר שלא נשאר עליהם כל מידע או עדות, או שלא היה מי שידע להעלות על פני השטח את הסיפור שמאחורי שריד המידע שנותר. לעומת זאת, היו נושאים לא נעימים, או שנראו כלא נעימים ליפֵי נפש ישוביים, ועל כן מוטב שלא לטפל בהם כלל ולהשאירם להיעלם, ובכך לקבוע עובדה שכאילו הם לא היו קיימים” (ש’ רובינשטיין, ואף על פי כן: משה מלל ויוסף אמוזיג הינם ‘הרוגי המלכות הראשונים’ במאה העשרים, ירושלים 2000, עמ’ 54).
בעיני רובינשטיין, סיפורו של בכמהר”ש הוא עוד אחד מאותם “נושאים לא נעימים” בהיסטוריה הצבאית של העת החדשה, שהיו מי שרצו להשכיח אותם, אבל עיון בסיפור זה דווקא מותיר רושם נעים וחיובי במיוחד. זהו סיפור מרתק על “חסד של אמת” – השתדלות אמיתית להביא חלל יהודי אלמוני לקבר ישראל. אמנם כן, צודק רובינשטיין שסיפורו של ניסים בכמהר”ש ומותו הטרגי היה נדון בוודאי לשכחה, משום שבמלחמת העולם הראשונה נהרגו מיליוני אנשים שלא הונצחו, אבל משום מה זכה דווקא החייל הזה לתשומת לב ולכבוד לאחר מותו.
תוך כדי מחקריו בארכיון הציוני המרכזי בירושלים מצא רובינשטיין גלויה, ובה תצלום הלוויה במורד הדרומי של הר הזיתים:
העיתונאי והחוקר דב גנחובסקי ניתח כך את התצלום:
“ניתן לצילום לדבר בעד עצמו. כתת חיילים אוסטרים, משמר הכבוד, עומדת ב’דום’ מתוח, כשגבם למצלמה. קצינים אוסטריים – אלה שבכובעים טרופיים – מצדיעים, וליד הקבר אנשי ה’חברא קדישא’, וממול ‘קהל’ מלווים, שבתוכו, אם לשפוט לפי הבגדים, גם כמה ‘מכובדים’ ושוטר תורכי או שניים. כתת חיילים שניה עומדת במורד ההר – כנראה אלה שנשאו את המיטה בהלוויה” (ד’ גנחובסקי, “הטרגדיה האוסטרו-תורכית של יוסף בן מוריאס”, קול ירושלים, 2.11.1984).
מיהו הנפטר, מדוע טרחו המלווים ללוותו ומה פשר הגיוון הרב של המשתתפים? לאמיתו של דבר, התצלום עצמו לא תורם מאומה להבנת האירוע. הפיתרון נמצא מצדה השני של הגלויה, בכתב ידו של מי ששלח אותה בדואר, כנראה למשפחתו באוסטריה. לפי הכתוב שם התצלום מתעד את הלווייתו של חייל ששמו ניסים או יוסף במוריאס (Behmorias). רובינשטיין שיער שזהו שיבוש שמו העברי בן מוריאס, ובעקבותיו הלך גנחובסקי. אגב, בספר הנפטרים של ‘חברה קדישא’ של עדת הפרושים בירושלים הוא דווקא קיבל את השם ניסן בן מאראש. רובינשטיין, גנחובסקי ואנשי ה’חברה קדישא’ עדיין לא ידעו ששמו האמיתי לא היה ניסן ולא יוסף, לא בן מוריאס ולא בן מאראש. אבל כדי להבין את סיפור ההנצחה המופלא, ולפני שנסתבך בפרטיו, עלינו להתחיל אותו מן ההתחלה:
באפריל 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ניסו הבריטים לפרוץ בשנית ממצרים צפונה, על מנת לכבוש את ארץ ישראל מידי העות’מאנים. בעזה, שהייתה נקודת מפתח אסטרטגית בין מצרים לארץ ישראל, נתקלו הבריטים בסוללות תותחים כבדים וקלעים של הצבא העות’מאני ובעלי בריתו מצבאות הגרמנים והאוסטרו-הונגרים. הבריטים נאלצו לסגת באבדות כבדות, אך הצליחו להכות בתורכים ובבעלי בריתם ולגבות מהם את חייהם של כ-1,600 חיילים. אחד מהם היה אותו בחור יהודי, שהתנדב לצבא האוסטרו-הונגרי, או שמא גויס בכפייה על ידי העות’מאנים, ונשלח לחזית בדרומה של ארץ ישראל. בגב הגלויה נכתב בעברית ובגרמנית שהוצב כ”שומר” בעזה, וזה למעשה כל שהיא מוסרת אודות נסיבות נפילתו.
מקלענים בצבא העות’מאני ב’קרב עזה השני’ במלחמת העולם הראשונה, אפריל 1917 (מקור: ארכיון המלחמה האוסטרלי).
כותב המכתב הוסיף וסיפר, שגופתו של החלל היהודי זוהתה כנוצרי והועברה לירושלים כדי לקוברה בבית הקברות הנוצרי בהר ציון. אלפי חללים נפלו בקרבות הללו, ובדרך כלל נטמנו באזור שבו נפלו, לעתים קרובות מבלי לכבד את מורשתם או להתחשב בדתם. קשה להבין אפוא מה ראו העות’מאנים לטלטל דווקא את גופתו של החלל הזה לירושלים, אולי משום שלא מצאו בעזה דרך לקוברו כנוצרי (בעזה אמנם קיים בית קברות נוצרי לחללי מלחמת העולם הראשונה, אבל זהו בית קברות לחיילים הבריטים, אויביהם של העות’מאנים).
לאחר העברת הגופה לירושלים, מקבל הסיפור תפנית מפתיעה: כנראה בעת שטיפלו בה בבית החולים הצבאי האוסטרי (ששכן אז במנזר רטיסבון בשכונת רחביה, ברחוב שמואל הנגיד 26), היה מישהו שזיהה אותה כגופת יהודי. כותב המכתב בגב הגלויה, שנראה כי היה קצין יהודי בצבא האוסטרו-הונגרי, דרש להעביר את הנפטר לידי קברנים יהודים ולקבור אותו כיהודי. פקידי הצבא העות’מאנים התנגדו, אבל הקצין, שאליו הצטרפו כמה מחבריו, עמד על דרישתו, העות’מאנים התעקשו גם הם והוויכוח התלהט. לפי המסופר בגלויה, התעוררה מהומה שהגיעה לכדי “כמעט מרידה”, ובסופה התקבלה דרישתו של הקצין האוסטרו-הונגרי. גופתו של החייל הועברה לטיפול ה’חברה קדישא’ היהודית ומשם לקבורה בהר הזיתים בטקס צבאי מלא – אוסטרי ולא עות’מאני. אולי על מנת לכבד את בעלי בריתם, לעות’מאנים היה חשוב, בכל זאת, לשלוח ייצוג מרשים: מפקד העיר עם פלוגת כבוד, ולצדם התזמורת הצבאית התורכית שליוותה את מסע ההלוויה לכל אורכו, ממנזר רטיסבון ועד הר הזיתים. ‘הצלב השחור האוסטרי’ – המטפל בקבורת החיילים האוסטרים אפילו נאות להציע ל’חברה קדישא’ היהודית לבצע טקס משותף, אבל זה לא קרה לבסוף משום שהאוסטרים התעקשו על כיתוב בעברית ובגרמנית על המצבה, ונתקלו בהתנגדותם העזה של הקברנים היהודים. את ההלוויה ערך הרב יונתן בנימין הורוויץ, נציג היהודים יוצאי גרמניה ואוסטריה בירושלים.
רב טוראי ניסים במוריאס–בכמהר”ש. מתוך מאמרו של משה שחר, “הכוח האוסטרו-הונגרי בחזית ארץ ישראל”, בפרסומי העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה, ובאדיבותה.
לאחר מציאת הגלויה הופתע רובינשטיין למצוא מחקר קצר של פטר יונג, ארכיונאי העובד בארכיון הצבאי האוסטרי בווינה, שנכתב בשנת 1990. בארכיון זה תועד חלל, ששמו ניסים במוריאס, שנפל בעזה בהיותו בן 21. עוד נודע במקור זה, כי נפצע בחילופי האש בעזה ואושפז בבית החולים הגרמני בבית חנוּן שמצפון לעזה, שם כנראה מת מפצעיו כעבור חמישה ימים. את הרישום על מותו ערך כומר קתולי, והוא זה שכנראה החליט ‘להטבילו לנצרות’ לאחר מותו. כך נוספו לתמונה עוד כמה פרטים חסרים, אבל היא נותרה עדיין מעורפלת.
בשנת 2012 פרסם חוקר המצבות עודד ישראלי מחקר באינטרנט, בו התחקה אחר ייחוסו של החייל ההרוג.
הוא גילה שניסים נולד בשנת 1896 באדריאנופול (אֶדירְנֶה), עיר בתְרָקְיה – בתורכיה האירופית, ובאותם ימים בתחומי האימפריה העות’מאנית. הוא היה בן למשפחה אמידה, המיוחסת לשושלת רבנים ותיקה, שאימצה את השם בכמוהר”ש – ‘בן כבוד מורנו הרב שלמה’, כשם אחד מאבות המשפחה. עם השנים שובש שם המשפחה ל-במוריאס (Behmorias), בהשפעת ההגייה הצרפתית. ניסים, יליד 1896, שהיה דובר גרמנית ותורכית, קיבל דרגת רב טוראי ויועד להיות מתורגמן צבאי. תפקידו היה לתווך בין קציני הצבא האוסטרו-הונגרי דוברי הגרמנית לבין בעלי בריתם, קציני הצבא העות’מאני דוברי התורכית. משום מה, הוצב לבסוף בסוללת התותחים של חיל המשלוח של הצבא האוסטרו-הונגרי בגבעת עַלי מוּנְטָר שממזרח לעזה, שם מצא את מותו בעת הסתערות הבריטים.
סיפור נפילתו וקבורתו של ניסים בכמוהר”ש-ברומיאס היה יכול להסתיים כאן: צעיר יהודי, רב טוראי בצבא האוסטרו-הונגרי, שנפל בעזה במלחמת העולם הראשונה, זוהה לאחר מותו כנוצרי וכמעט נקבר כנוצרי בירושלים, אבל בזכות תושייתו של קצין יהודי בצבא האוסטרו-הונגרי הובא לקבר ישראל כדת וכדין. האם היה מי שדאג בשנים הבאות לעלות לקברו בהר הזיתים ולהזכיר את נשמתו? איננו יודעים. ישראלי גילה גם שמשפחתו השכולה של ניסים עברה בשנת 1920 מאדריאנופול לסופיה שבבולגריה, ובמרוצת השנים הבאות נפטרו הוריו שם. האם ידעו שבנם קבור בירושלים, והאם באו להתייחד עם זכרו? אין לדעת. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) נמצא בית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים כשהוא הרוס ומחולל. מצבתו של ניסים בכמהר”ש נעלמה, אם הייתה שם בכלל.
אבל הסיפור לא נגמר כאן, ובראשית המאה ה-21 הוא מקבל תפנית מפתיעה נוספת, בזכותו של ד”ר נוֹרְבֶּרְט שוַוקֶה. שווקה נולד בהֶמֶרי שבגרמניה ב-1939, ושנות חייו הראשונות עברו בצל מלחמת העולם השנייה בגרמניה הנאצית. את מסלול חייו הבוגרים החל ככומר קתולי, למד עברית ונמשך לישראל, כאן נישא לערבייה נוצרית, עבר הסבה מקצועית לרופא והתיישב בנצרת. הוא אוהד ישראל, שירת כרופא קרבי בצה”ל ושלושת ילדיו שירתו בצה”ל. בנצרת התוודע שווקה לבית הקברות היחידי בישראל לחללי צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הסמוך לבית החולים האיטלקי בעיר. הוא הקדיש זמן ומשאבים רבים לחקר המצבות וסיפור חייהם של הנופלים. בתוך כך נחשף לסיפור קברו של החלל האוסטרו-הונגרי בהר הזיתים בירושלים, והוא נגע ללבו. שווקה גייס תרומות למצבה חדשה ודאג להציבה מעל קברו ביום ז’ באב תשס”ז (2007), ביום השנה התשעים לנפילתו של רב”ט נסים בכמהר”ש.
טקס גילוי המצבה המשופצת של ניסים בכמהר”ש, 2007. באדיבות העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה.
בטקס גילוי המצבה החדשה של ניסים בכמהר”ש השתתף קהל מגוון, שהר הזיתים אינו רגיל בו: גנרל אוסטרי שבא במיוחד מדמשק, הנספח הצבאי של הונגריה בישראל וכמה חיילים אוסטרים בכוח האו”ם. את צה”ל ייצג קצין הרבנות, שנשא את תפילת ‘אל מלא רחמים’. יש להניח שהוא התקשה להצטרף לשירת שיר הרעות הגרמני מימי מלחמת העולם הראשונה – Ich hatt’ einen Kameraden, שהושמע גם הוא בטקס.
וכך מצא רב טוראי ניסים בכמהר”ש את מנוחתו הנכונה בהר הזיתים, תחת מצבה המנציחה את זכרו. ואנחנו כאן כדי לספר את סיפורו הנשכח, וגם כדי לתת כבוד לחייל יהודי שנפל בארץ ישראל – לא ב’מערכות ישראל’, אבל במערכות שהכשירו את התנאים ההיסטוריים ל’מערכות ישראל’ ולתקומה הלאומית.
תודה מיוחדת לחבריי שרה ברנע, חוקרת הר הזיתים, וערן תירוש, החוקר ויו”ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה.
