מתעניינים בסיור? צרו קשר

שכונת שבת צדק: סיפורה של שכונת הפחים

בשולי ה’נחלאות’, במורד רחוב אגריפס בואכה שדרות בן צבי, מסתתרת שכונה קטנה, שכיום נחשבת אולי לפנינת נדל”ן אבל פעם ידעה זמנים קשים יותר, הרבה יותר.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 התחוללה תנופה רבה בבנייתן של שכונות יהודיות חדשות מחוץ לחומות. עד שנת 1890 כבר נמנו 23 שכונות מחוץ לחומות, שבהן התגוררו 7,000-6,500 יהודים. ברקע זה, בשלהי אותו עשור, נוסדה שכונה חדשה אבל שונה לגמרי מחברותיה. הדיירים היו עניים מרודים – קבצנים וחסרי עבודה, שביקשו קורת גג לבני ביתם. הם פלשו ללא רשות וללא תיאום לאדמות שנקנו בידי משה מונטיפיורי כשלושים שנה קודם לכן, והיו בבעלות קרן מונטיפיורי, והקימו עליהן בקתות וסוכות עץ רעועות. את המגרשים חילקו הדיירים ביניהם בשיטת ‘כל דאלים גבר’. הירושלמים, שהביטו בחמלה על שכונת העוני החדשה, כינו אותה בלעג ‘שכונת חאפ’ – לחטוף ביידיש (ומכאן – ה-‘חאפער’) – פשוטו כמשמעו.

יוסף סבג, בא כוחה של קרן מונטיפיורי, דרש מהשלטונות העות’מאניים לפנות לאלתר את המתיישבים על אדמותיו, והם ביצעו זאת בנחישות ולא ברגישות. בעיית הקרקע אמנם נפתרה, ועליה נבנתה כעבור זמן לא רב שכונת ימין משה (1891), אבל בעיית הדיירים – שמלכתחילה היו חסרי-כל – כלל וכלל לא נפתרה. וכך, העדה האשכנזית פרסה את חסותה על ה’פליטים’ האשכנזים ודאגה ליישובם ליד בתי אונגרין (שכונת בני משה), ואילו ועד העדה הספרדית פרס את חסותו על העניים יוצאי פרס ותימן, ויישב אותם על קרקע שהייתה בבעלותו, בפאתיה המערביים של העיר החדשה. הדיירים בנו לעצמם בתים, שלא היו אלא גדרות קרשים ולוחות פח, ללא רצפה מתחת וללא קורת גג מעל. שמעה הרע של השכונה העלובה יצא עד מהרה, והיא כונתה ‘חַארְת אל-טַנֶק’ – ‘שכונת הפחים’ בערבית.

“אך לדאבון לבנו השכונה האחרונה, הנשקפת לכל עובר בדרך יפו, תעורר זועה וגועל נפש במאד, כי מרבית יושביה הם עניים מרודים יתר הרבה מהראשונים, וסוכותיהם אשר בידיהם בנו להן לא תואר ולא הדר להם, עשויים משברי לוחות ומכוסים בחתיכות פח ישנים, אין רצפה ואין גג וגם בארות למקווה מי המטר ובתי מחראות אין למו, ויושביהם נתונים כמעט בסכנה בימי הקור והגשם, עד כי כל המבקר את השכונה הזאת ישום וישרוק ויאמר אך שכונת יהודים צוענים היא השכונה הזאת” (א”מ לונץ, ירושלים, ג [תרמ”ט], עמ’ 205).

שרידי פחים על קירות בתים בשכונת שבת צדק (באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love). הפחים נפוצו בשלהי המאה ה-19, כיוון שזו התקופה שהוחל בייבוא סיטונאי של נפט בפחים לארץ.

שכונת שבת צדק (בקדמת התצלום), 1895. מקבץ הבתים הגדולים מעל השכונה – שכונת בית יעקב. המבנה הבולט במרכז התצלום בקו האופק – בית החולים העירוני (המוסתאשפה), כיום לשכת הבריאות המחוזית ברחוב יפו. על השטח הריק שממזרח (מימין) לשכונת בית יעקב נמצא בימינו שוק מחנה יהודה (מקור: י’ ניר, בירושלים ובארץ ישראל: בעקבות צלמים ראשונים, ירושלים 1986, עמ’ 42).

 

בשלהי מאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 החלה שכונת הפחים להתרחב, והתווספו אליה קהילות של יהודים ספרדים וכורדים. מעניין לציין שתושבי השכונה העדיפו לקרוא לה דווקא ‘שבט צדק’ ב-ט’. כך, למשל, בשלט המבוא לבית הכנסת של הכורדים, ברחוב ביבאס 8 (נוסד ב-1910):

(באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).

 

מדוע ‘שבט’? לפי גרסה אחת משום שהם חיו באחווה וכקהילה מגובשת – כמו שבט (נ’ שלו-כליפא, נחלאות בלב עיר, ירושלים תשס”ג, עמ’ 227).

שכונת שבת צדק הלכה והתבססה, וקירות אבן החליפו אט אט את קירות הפח והחמר. בשנת 1900 אף נבנתה לצדה שכונת נווה שלום שהלכה וצמחה במהירות וקרבה את שכונת שבת צדק לפסיפס השכונות החדשות. יחד עם זאת, מעמדה הכלכלי הנמוך של השכונה ותושביה המשיך להיות ממאפייניה הבולטים עוד שנים רבות. גם מכינוי הגנאי ‘חראת אל-טנק’ לא הצליחה השכונה להיפטר, והירושלמים הוותיקים מכנים אותה כך עד עצם היום הזה.

שכונת שבת צדק לצד “דרך עתיקה” – היא רחוב אגריפס, 1920 (מפת ירושלים והסביבה הקרובה, ירושלים תר”ף) (אוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית).

 

8.2021

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ? מוזמנים להרשם לניוזלטר שלי וכל העדכונים ישלחו אליכן למייל

דילוג לתוכן