ר’ שלמה מוסיוף – מייסד שכונת הבוכרים

גיליון 204, אדר א’ תשפ”ד

כאשר נוסדה שכונת רחובות בירושלים בשנת 1894 היא הייתה שונה ומשונה מחברותיה. בתי השכונה היו גדולים ומרווחים, וביניהם רחובות ישרים ורחבים עם שדרות עצים לאורכם. פניה של השכונה הלמו את הפסוק שממנה נגזר שמה: “וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה’ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ” (בראשית כו, כב). גם העולים החדשים היו מזן שירושלים לא הכירה: דוברי בוכרית עליזה וקולנית ולובשי גלימות ארוכות של משי במגוון צבעים עזים וססגוניים. בניגוד לרבים מהעולים החדשים האחרים באותה עת, כיסיהם של הבוכרים היו מלאים בהון רב. אולי מיקומה של השכונה – מבודדת משהו בפאתיה הצפוניים של העיר – ממחיש מעט את ‘חששה’ של ירושלים מפניה של השכונה החדשה.

עד ראשית העת החדשה, נחשבה קהילת יהודי בוכרה שבמרכז אסיה (כיום באוזבקיסטן) לנידחת, מעין סניף צפוני שכוח של יהדות פרס, שהידיעות על קיומו היו בגדר שמועות מעורפלות. לאמיתו של דבר, אין אפילו עדות היסטורית אחת על עליית יהודים מבוכרה לארץ ישראל עד שלהי המאה ה-19. התפנית ביחסם של הבוכרים של ארץ ישראל התחוללה לאחר בואו של ר’ יוסף ממן, שהגיע לשם בשנת 1793 כשליח לאיסוף כספים מארץ ישראל, אבל נשאר והשתקע במקום וזכה להערצה רבה מצד אנשי הקהילה. הוא והשליחים שבאו אחריו גילו קהילה יהודית חמה ושורשית, והם שהציתו בלבם את אהבת ציון. כשקראו להם לקום ולעלות לירושלים, הם נענו בהתלהבות רבה.

העולה הראשון מבוכרה לירושלים היה דוד מלמד, בשנת 1871, ועד מלחמת העולם הראשונה הצטרפו אליו עוד כ-1,500 מיהודי בוכרה, מספר גדול מאוד ביחס לקהילות מוצא אחרות. בשנת 1889 ייסדו עולי בוכרה אגודה (‘חברה’) להקמת שכונה חדשה משלהם, ולאחר שאותרו הקרקעות ונרכשו החלה בנייתה. לחברה הם קראו ‘חובבי ציון’, שם שביטא את מהותם.