מתעניינים בסיור? צרו קשר

קשר לאחד: בעקבות קשישה מסתורית ירושלמית אחת

הטור פורסם, בגרסתו המוקדמת, בבלוג עונ”ש של פרופ’ דוד אסף, ב-10.9.2021.

 

כשסיפרתי לאבי על ספרו של חיים באר ‘קשר לאחד’, ועל המלצתי החמה לקרוא אותו, הוא הגיב: “כמה משונה. אני זוכר שהייתה בירושלים משוגעת אחת, שהסתובבה בשכונת רחביה והייתה צועקת ברחוב ‘קשר לאחד’. זה שם של ספר??” “כן, אבא”, עניתי לו, “חיים באר מספר בדיוק על המשוגעת הזו”.

הסופר פרופ’ חיים באר סיפר על המשוגעת הזו בזיכרונות ילדותו, מירושלים של המחצית הראשונה של שנות ה-50 של המאה הקודמת:

“לא פעם, בדרכנו חזרה הביתה מבית הספר שלנו ששכן בבית חסבון שבקצה מבוא המתמיד, נקרתה על דרכנו זקנה מסתורית שהילכה עלינו קסם ואימה כאחד. היא הייתה לבושה מדים שחורים כחיילת בצבא הישע, פניה גרמיים, אפורים וחולניים, ובעיניה, שכובע מרופט, שחור גם הוא, הצל עליהן, התנוצץ ניצוץ זר. האשה שכולם קראו לה ‘קשר לאחד’ מִלמלה, לעתים בלחש ולעתים בקול צווחני, סדוק, דברי שיר סתומים. אנחנו, שנשרכנו אחריה מכושפים כילדי הַמְלין ההולכים בעקבות החלילן, שוררנו בקולות צהלה שברי שורות שהצלחנו לקלוט ולזכור מתוך שיריה, דוגמת “שלמה ושולמית, שולמית ושלמה, אחד הוא חדא, אין כאחד בארץ, שמש רוח מים, אדם טבע וארץ, קשר לאחד עם ישראל, אלקטרומגנטיקה, שלום עולמי, בלי אוניברסיטה”.

חברינו לכיתה מילדי רחביה, שגרו בקרבת ביתה ברחוב עזה, סיפרו עליה שהיא קרובת משפחתו של פרופסור בעל שם באוניברסיטה. בנעוריה בגרמניה הייתה פיזיקאית גאונה, תלמידתו של אלברט איינשטיין, אלא שדעתה השתבשה עליה. וכאן נחלקו הדעות, היו שטענו כי הדבר קרה מרוב לימודים, והיו שטענו כי חוליגנים נאצים גררו אותה בכוח לאחת המעבדות האוניברסיטאיות בברלין ושם התעללו בה באמצעות מכשירים חשמליים […]

כאחת היודעת היטב את אשר לפניה, היא הלכה לאורך המדרכה הנגדית, בידה האחת אחזה סליל חוטים חרוטי, ובידה האחרת גללה מעליו חוט תפירה לבן שקצהו כבר היה קשור לשער ברזל של אחת החצרות. כשהגיעה אל פינת רחוב יפו, מקום שסבלי העיר נהגו לרבוץ בו, קשרה את החוט אל פנס רחוב ומשם פנתה ימינה והמשיכה הלאה עד האקליפטוס הזקן שלפתח חנות חפצי החן של גברת מריין וחנות הספרים ‘הירדן’.

“מה שלומך, פראו נ’?” פנתה אמא אל הזקנה בשעה שסיימה להקיף את הגזע העבות ונעמדה מולה. פנייתה הפתיעה גם אותה וגם אותי. לא ידעתי שאמא בכלל מכירה אותה ואפילו יודעת את שמה.

“את אינך רואה שאני עסוקה, גברת?”, גערה בה, “קשר לאחד”, וניסתה לסלקהּ מדרכהּ.

“אני מצטערת, פראו נ’, לא התכוונתי להפריע לך”, ניסתה אמא לפייס אותה, “אבל אולי תסבירי לי מדוע את קושרת את העצים ואת עמודי החשמל בחוט תפירה?”

“את לא רואה, טיפשה אחת, שירושלים עוד רגע עומדת להתפרק למיליארד וחצי חתיכות. להתפרק ולהתפזר לאטומים, לאלקטרונים, לנויטרונים ולפרוטונים?” ענתה לה הזקנה ונופפה כנגד פניה בסליל חוטי התפירה.

“והחוט?” לא ויתרה לה אמא.

“בשביל לחבר ביחד את כל החלקים בקשר לאחד, בשביל זה החוט, גברת”

(חיים באר, קשר לאחד, תל אביב: עם עובד תשע”ז, עמ’ 33-31).

אינני יודע להסביר מדוע, אבל משהו בדמותה ההזויה של המטורפת הזקנה הקסים אותי. סקרנותי הביאה אותי להתקשר לחיים באר, שהוא סופר נודע אבל גם מכר משפחתי ותיק. “האם ידוע לך מי הייתה גברת ‘קשר לאחד’?” שאלתי. “בהחלט”, ענה באר, “האישה המסתורית והקסומה הייתה ז’אן נויבורגר, ששמה העברי היה חנה. היא ובעלה היו מחוגי ה’ייקים’ של רחביה. היא התגוררה ברחוב עזה 18 ונקברה בהר המנוחות. לא רציתי לפרט זאת בספרי, כדי לא לפגוע בבני משפחתה. הפרופסור הנודע שהיה בן משפחתה היה המתמטיקאי אברהם פרנקל, רקטור האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל”.

אברהם פרנקל, נכדו של פרופ’ אברהם פרנקל, הוסיף לי פרטים חשובים על הרקע האישי: גברת נויבורגר הייתה נשואה לאח אמו של פרופ’ פרנקל, דהיינו דודתו. היא ובעלה עלו ארצה חסרי כל לאחר השואה. בעלה היה מניצולי מחנה הריכוז דכאו, ויש להניח שהסבל והעוני היו המקור למחלתה. פרופ’ פרנקל ובני משפחתו דאגו לכל מחסורם.

לתדהמתי, הוציא חיים באר מארכיונו דפים עם מילות שיריה ופזמוניה של “האישה המסתורית והקסומה”, אותה נהגה להציע לעוברים ולשבים ברחוב:

את שיריה, שלמראית עין נראים כגיבוב מבולבל של חזיונות אפוקליפטיים כמו-משיחיים, נהגה הגברת המופלאה להדפיס על גבי גלויות שאותן הדפיסה וחילקה לכל דורש. גם כמה מהן שמורות בארכיונו של חיים באר:

על מהותן של הגלויות הללו, ועל הדרך שבה הגיעו לידיו, סיפר באר בספרו:

“יום אחד, כשהלכנו ברחוב דורות ראשונים, היא יצאה לקראתנו מאחת החצרות הפנימיות שבמעמקיה היה בית דפוס משפחתי קטן, ושאלה אותנו לתדהמתנו אם אנחנו רוצים לשיר אתה במקהלה שיר לשלום בין שמים ובין הארץ. בידיה אחזה חבילה של גלויות שריח צבע טרי נדף מהן, גלויות שקיבלה זה עתה מידי המדפיס. היא חילקה אחדות מהן בינינו. מצדה האחד של הגלויה התנוסס תצלום שלה, ובו היא נראית עומדת על גג בית ירושלמי, אוחזת בידה ענף עץ מפורץ דמוי מנורה שעל בדיו תלויות מחרוזות ממחרוזות שונות, ומצדה האחר היה מודפס השיר שהיא ביקשה מאתנו שנשיר אתה יחד במנגינת ‘יונתן הקטן’.

אותו מעמד גרוטסקי שהתרחש בצהרי היום, אי-שם במחצית הראשונה של שנות החמישים, חזר וקם לתחייה בעיניי כשידידי פרופסור יעקב ורמן המנוח, גדול הבקיאים בקורותיה של ירושלים המנדטורית, שלא היה פרט בתולדותיה שהיה נסתר מעיניו, שלח לי למרבה ההפתעה את תצלומה של הגלויה משני צדדיה. ואז, קרוב ליובל שנים לאחר שעמדנו, חבורה של ילדים וילדות מרושעים, סביב אותה אשה אקסצנטרית, רבת-השראה וטרופת נפש, יכולתי לחזור ולשורר ביני לביני את השיר האבוד ההוא מילה במילה […] לימים, בעזרת סיבת הסיבות, קיבלתי את הגלויה המקורית כשי מחברי הקרוב מרון ארן מבית המכירות הפומביות ‘קדם’, והיא ניצבת מאז על שולחן הכתיבה שלי בבחינת ‘שיוויתי קשר לאחד לנגדי תמיד'” (חיים באר, קשר לאחד, תל אביב, עמ’ 32-31).

גם יואל שֶׁר שמר גלויה שקיבל מגברת ‘קשר לאחד’, ובה מוצגת נערה המתקשרת ל…משיח:

כשהתחלתי לחפש מעט מידע על האישה “רבת ההשראה וטרופת הנפש” הזו, התברר לי שאני לא לבד. דמותה הייתה מוכרת גם לסופרים נוספים, שהרגישו גם הם את הדחף לספר עליה.

כך, למשל, זכר גם יעקב אורלנד את בגדי השְׁחוֹר ואת פקעות החוטים:

 

(י’ אורלנד, עיר האובות, תל אביב 1978, עמ’ 139).

 

פרופ’ עמיה ליבליך, חוקרת הפסיכולוגיה והחברה, זכרה גם היא את גברת ‘קשר לאחד’ מילדותה. היא אמנם לא זכרה אותה בלבוש צבעוני ולא שחור, אבל זכרה בהחלט את השיר שנהגה למלמל, שהיה גם המקור לכינוי ‘קשר לאחד’:

“כשגדלתי בירושלים, הייתה העיר מקום בטוח לילדים. לא היו מכוניות דוהרות בכבישים, לא כלי רכיבה על המדרכות, ולא פעולות טרור. יום יום בשעות הצהריים צעדתי ברגל מבית הספר העממי ‘מעלה’ במרכז העיר לביתי שבשכונת רחביה. בדרך כלל התלוויתי לשני בנים מכיתתי, אלא שחזקה עלי מצוותה של אמי לחזור “ישר הביתה”, וכאשר התעכבו חברי למשחק או הרפתקה כלשהי שהזדמנה להם, המשכתי לבדי. בקרן הרחובות קרן הקיימת ואוסישקין הייתה מסתובבת אישה מוזרה וצבעונית לבושה חצאיות ארוכות וכובעים מקושטים. כבר ממבט של ילדה חשתי כי “משהו לא בסדר” עם האישה הזו. גם בגלל מראה החיצוני, שבלט אפילו לעיני הילדותיות, ובעיקר משום שהלכה ודיברה בקול רם או שרה בלי שניתן היה להבין את דבריה או לראות מישהו שמקשיב לה. חברי הכירו את דמותה והודיעו לי: “זוהי ‘קשר לאחד’, היא משוגעת, בואי נלך”. אבל אני נהגתי לעצור ולהקשיב לה, ואם הסתכלה לעברי – נבהלתי וברחתי. בכל זאת הספקתי להבחין בכך שהיא איננה רואה אותי, שכן מבטה הפנימי מתבונן בעולמות אחרים […]

שורה אחת משורות השיר שנהגה לשיר בקול הייתה “שלמה ושולמית קשר לאחד”, וזה מה שהקנה לה את הכינוי ‘קשר לאחד’. מי היא שולמית? ומי הוא שלמה הקשור אליה בעבותות? לא ידעתי. אולם היא הייתה ה’משוגעת’ הראשונה בה נתקלתי […]

סיפרו שפעם בשעור רב משתתפים של פרופסור פלוסר על הנצרות הקדומה, שנערך בקמפוס הישן בגבעת רם, כאשר המרצה הנכבד הסביר מדוע כתב פאולוס מה שכתב וכיצד התייחס לישו, קמה האישה הקטנה בלבושה המוזר ובכובעה הצבעוני המהוה, ואמרה: “לא, מה שאתה אמרת זה לא נכון! אתה לא יודע על מה אתה מדבר!” פלוסר הנדהם שאל אותה מבמת המרצים: “ואת יודעת?” והיא ענתה לו: “כן, אני יודעת, יש לי קשר לאחד”.

(ע’ ליבליך, “אחרית דבר”, ד’ ויסמן [עורכת], נפש אנתולוגיה, ירושלים תשע”ט, עמ’ 296-295).

גם האמנית הירושלמית כלילה בן עמרם סגרי זכרה את ‘שלמה ושולמית’:

“‘קשר לאחד’ הייתה קשישה גוצה יקית שהסתובבה במרכז ירושלים כשהייתי ילדה קטנה. היא הייתה כנראה אחותו של פרופסור ידוע למתמטיקה, והרשימה את כולנו כשטענה שיש לה קשר ישיר לאחד, ריבונו של עולם. הרעיון שלה היה אחווה ושלום בין כולם והיא הטיפה לרעיון הזה גם במילים וגם בשירים. את שיריה המיוחדים ידענו כולנו בעל פה. למשל: “קשר לאחד – מגנט! ואולי דוד בן גוריון, שולמית ושלמה, ביום העצמאות נכניס אחדות בהסתדרות” (יהודה עצבה, מאאתיים סיפורים ירושלמיים, מבשרת ציון 2007, עמ’ 113).

גם הזמר אהוד בנאי התייחס אליה באחד מכתביו:

“כשהייתי ילד שמעתי פעם את דוד שלי אברהם איש ירושלים מספר על ‘קשר לאחד’, אישה שהייתה מסתובבת ברחובות ירושלים, משלבת את אצבעותיה וקוראת: ‘קשר לאחד! קשר לאחד!’… לאורך שנים אני נושא איתי את צמד המילים האלה, שמצאו את דרכם לשיר ‘מתי תבוא’ שמופיע באלבומי האחרון ‘ענה לי’, ועכשיו גם לשמו של מופע היחיד איתו אני משוטט בלילות אלה ברחבי ארצנו העתיקה והמתחדשת. והנה, אלון, שמתפלל איתנו לעתים בבית הכנסת בשבת, הביא לי לפני כמה ימים את סיפרה של הדסה אשדות ‘כל הטובים’, ושם היא כותבת על ‘קשר לאחד’ את הדברים האלה:

…וכשגדלנו והלכנו לבית הספר, פגשנו בדרך את ‘קשר לאחד’ והיא דיברה על החיבור בין שלמה לשולמית, על החשמל שיש ביניהם והחיבור לאלוהים. שעות ארוכות הייתה עומדת ליד בית החולים האיטלקי ושרה שיר של אהבה על שלמה ולשולמית במבטא גרמני כבד. אישה יקית צנומה במעיל שחור וכובע קטן. שערה אסוף בפקעת על עורפה, הפך עם השנים לשיבה, והעברית שבפיה יוצאת בהיגוי ייקי שכזה והוורידים עולים בצווארה ובמצחה, ופניה חיוורות מאוד. וידעו לומר שהיא אחותו של פרופסור ידוע מן האוניברסיטה העברית שבהר הצופים, שדעתה נטרפה עליה מאהבה נכזבת” (אהוד בנאי, “קשר לאחד”, https://www.ehudbanai.co.il/he/133/242, 21.12.2005).

את שיריה המיוחדים של הקשישה הייקית זכר גם עמוס עוז:

“במעלה רחוב אבן-עזרא נטפלה להם אשה זקנה אחת, לבושה כמעט בהידור: “יש קשר אישי בין כל העולם. האלוהים כועס והבן-אדם לא תופס. פשר אחד לכל המעשים, מעשים יפים ומעשים גסים. ההולכים בחושך עוד יראו אור גדול. לא מחר – דוקא אתמול. הגרזן הוא חם והסכין הוא חד. לכל העולם יש פשר אחד”. יאיר התרחק מן המטורפת והרחיב את פסיעותיו” (ע’ עוז, ארצות התן, ירושלים 1975, עמ’ 124).

מעניין שעמוס עוז עיוות את הביטוי ‘קשר לאחד’ ושינה אותו ל’פשר אחד’. חיים באר סובר שעוז נהג כך כדי לעמעם את זהותה ולהימנע מפגיעה בבני משפחתה.

“מדוע היה לך כל כך חשוב לספר עליה?” שאלתי בהזדמנות אחרת את חיים באר.

“היא הייתה מאוד מוכרת, כל מי שהלך ברחוב הכיר אותה”, הוא ענה, ולאחר הרהור של כמה שניות הוסיף: “ד”ר אברהם יעקב ברוור אמר פעם: ירושלים היא הצנטרום של האקס-צנטרום, כלומר המרכז של כל אלה שמרוחקים ממרכז. גברת קשר לאחד הייתה במובן זה מייצגת במשהו את ירושלים של ילדותי”.

הוסיפה על כך ותיקה ירושלמית, ילידת 1935, שהעדיפה להישאר בעילום שמה:

“בילדותי ירושלים הייתה עיר מלאה בדמויות שונות ומשונות. היו בה מקבצי נדבות לרוב שלכל אחד מהם היה שיר, חרוז או מנטרה שהיה מפזם ושר לשם קיבוץ נדבות והיה שלו בלבד. הייתה ‘מאמא נדבה’ שישבה ברחוב שטראוס (צ’נסלור אז) ושרה כל הזמן ‘מאמא נדבה’ ומכאן שמה בפי הילדים, היה ‘לופקה לופקה’ שהיה מקפץ להצחיק את הילדים, או הזוג ‘פייפלה ורוזה’לה’ שהיו מסתובבים בשכונת גאולה ומאה שערים וגם ממרכז העיר לא נעדרה רגלם. היה ‘לוי השמן’ עם הבטן החשופה שסיפרו שבעצם היה חייל רוסי שאיך שהוא הגיע לארץ ועבד לפרנסתו בסבלות ובקיבוץ נדבות. וכן הייתה ‘קשר לאחד’, שלא דמתה לאחרים והייתה ‘קלאסה’ בפני עצמה. כל האחרים שהזכרתי היו קבצנים, עניים מרודים שזו הייתה פרנסתם ואילו ‘קשר לאחד’ נחשבה בעינינו אישה משכילה, אחות של פרופסור נחשב שירדה מדעתה מסיבה לא ידועה לנו. כילדים נהגנו לרוץ אחריה ולדבר עמה, שרנו איתה את ‘אחדוך על השמים’, שולמית ושלמה והקשר לאחד שיאחד את כל העולם”.

ולפני סיום, אנקדוטה משעשעת: בין תצלומיו של הצלם הירושלמי הוותיק ראובן מילון (כיום בן 93) שמורה התמונה של ‘קשר לאחד’:

התקשרתי לראובן מילון כדי לבקש את רשותו להציג את התמונה. מילון פרץ בצחוק גדול. “הכרתי את ‘קשר לאחד’, ואני זוכר היטב אותה, את שיריה ואת חוטיה”, הוא סיפר, “אבל הגברת בתמונה איננה ‘קשר לאחד’. זהו מר ברונשטיין, מנהל בית הספר לאמנויות בצלאל, שבו למדתי, שבפורים התחפש ל’קשר לאחד’. זו הייתה התחפושת המוצלחת ביותר באותה שנה”.

חנה ז’אן נויבורגר, היא ‘שולמית’, היא ‘קשר לאחד’, נפטרה בגיל 72, ב-20.8.1956, ונטמנה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

 

תודתי לסופר חיים באר – הנמנה עם קוראיו הקבועים של הטור השבועי שלנו – על עזרתו, על הסכמתו לפרסם את הדברים ועל השיתוף הנדיב עם אוצרות ארכיונו. תודתי גם לפרופ’ דוד אסף על הערותיו ותוספותיו המחכימות.

 

10.2021

 

 

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן