כ-60 שנה לאחר שחרב בית המקדש השני החליט אדריאנוס, הקיסר הרומי, לבנות מחדש את ירושלים, אך באופן כזה שלא הזכיר כלל את עיר המקדש שחרבה – לא בתכנונה הפיזי ולא באופייה התרבותי. אפילו את שמה המירו הרומאים בשם אלילי – איליה קפיטולינה. אין בידינו מקורות המעידים על הגורם לפרוץ מרד בר כוכבא בשנת 132 לספה”נ, אבל יש להניח שדריסת עברה המפואר של העיר תחת המקדשים הקפיטוליניים היה הגורם הדומיננטי. אחת מתוצאותיו העגומות של המרד, בתום שלוש שנות הלחימה, הייתה הדרתם המוחלטת של יהודים מירושלים. כך כתב אוסביוס, שהיה הבישוף של קיסריה במאה ה-4:
“אדריאנוס הוציא פקודות וצווים שאסרו באופן מוחלט על בני העם הזה להיכנס, מאותה עת והילך, לתחומי ירושלים ולאזור כולו, כך שלא ניתן להם לצפות, ולו ממרחק, על עיר אבותיהם. את הסיפור מביא אריסטון איש פחל. וכך, לאחר ששיכלה העיר את העם היהודי, ותושביה הקדמונים ניספו כולם, היא יושבה על ידי זרים. העיר הרומית, אשר הוקמה לאחר מכן, נקראה בשם אחר. היא הפכה לאיליה, לכבודו של הקיסר השולט, איליוס אדריאנוס” (אוסביוס, תולדות הכנסייה, ירושלם 2001, ספר ד פרק 7, עמ’ 109-108).
סביר להניח שאדריאנוס סבר שניתוק היהודים מירושלים היא הדרך למנוע את המרד הבא של העם, שמראה חורבותיה של העיר מטריפות את דעתו. לכן הוא מנע מהם אפילו את הזכות להתרפק על שרידי עיר הקודש. הוא לא הסתפק בכך. כדי לנתק את העם ממורשתו, ובכך לעקר את זהותו הנבדלת, הוא פרסם גם צווים האוסרים לימוד תורה, הסמכת חכמים, ברית מילה ועוד.
אין אנו יודעים מה היה תוקפם של האיסורים וכמה זמן הם נשמרו, אבל במרוצת הדורות הבאים – במחצית השנייה של המאה ה-2 ובמאה ה-3 – חזרו יהודים לירושלים, הן כתושבים והן כמבקרים. במספר מקומות בספרות חז”ל נזכרת קבוצה של חכמים המכונה ‘קהלא קדישא דבירושלם”:
“העיד ר’ יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דבירושלים על שני אדרים [=חודשי אדר], שמקדשין אותם ביום עיבוריהן“ (בבלי, ראש השנה יט ע”ב).
‘הקהילה הקדושה’ הזו הייתה ככל הנראה קהילת יהודי ירושלים בדורות שלאחר מרד בר כוכבא, כפי שהראה במחקריו פרופ’ שמואל ספראי, חוקר התקופה הרומית בארץ ישראל (ש’ ספראי, “קהלא קדישא דבירושלם”, ציון, כה [תשי”ז], עמ’ 193-183). על פי מסורת גאונים (ראו: ב”מ לוין, אוצר הגאונים, ד [ביצה], ירושלים תשס”ב, עמ’ 23), הם אלה שגם נזכרו בדברי חז”ל בכינוי ‘עדה קדושה’:
“אמר רבי משום עדה קדושה: קנה לך אומנות עם התורה […] ולמה הוא קורא אותן ‘עדה קדושה’? שהם היו רבי יוסי בן [ה]משולם ורבי שמעון בן מנסיא, שהיו משלשין היום: שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה. ויש אומרים שהיו יגעין בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ” (מדרש רבה, קהלת ט, ט).
שני החברים ב’עדה קדושה’ שנזכרו, ר’ יוסי בן משולם ור’ שמעון בן מנסיא, היו תנאים מתלמידיו של ר’ מאיר, שחיו בסוף המאה ה-2. מלבדם, נזכרו חכמים נוספים מ’אנשי ירושלים’ בתקופה זו, כגון שבנא:
“תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה אומר ‘שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא’. ור’ מאיר אומר: ‘יכולה היא שתרחם’. ר’ יהודה אומר: ‘המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל’. ר’ יוסי אומר: ‘המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל’. שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר ‘שלום’, וביציאתו אומר ‘שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום'” (שבת יב ע”א-ע”ב).
על ר’ חנינא ור’ הושעיא – שני אחים, אמוראים שעלו מבבל לארץ ישראל כנראה במאה ה-3 – מסופר שישבו “אפיתחא דירושלים” (בבלי, מכות יט ע”ב) – על פיתחה של ירושלים. ואם ליד שער העיר היה השוק, אולי זה המקום שבו התרחש הסיפור הבא:
“כגון רב חנינא ורב אושעיא דהוו אושכפי בארעא דישראל והוו יתבי בשוקא דזונות ועבדי להו מסאני לזונות ועיילי להו אינהו מסתכלי בהו ואינהו לא מדלן עינייהו לאיסתכולי בהו. ומומתייהו הכי בחייהן רבנן קדישי דבארעא דישראל” (בבלי, פסחים קיג ע”ב).
תרגום: ר’ חנינא ור’ אושעיא היו סנדלרים בארץ ישראל, והיו יושבים בשוק של זונות, וייצרו נעליים לזונות, והיו הן מביטות בהם והם לא היו מרימים את עיניהם להביט בהן. (אותן נשים התרשמו כל כך מהתנהגותם עד) שהיו נשבעות כך: ‘בחיי החכמים הקדושים בארץ ישראל’.
ייתכן להסביר, שכינוי הגנאי אינו מתייחס למקצוען של הנשים, אלא למוצאן הרומי.
השער המזרחי במכלול השער הצפוני של איליה קפיטולינה הרומית (צילום: Deroravi, ויקיפדיה).
העדויות הללו מלמדות אפוא על מגורי יהודים – חכמים ו’קדושים’ – בירושלים הרומית בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא, אבל נראה כי עצם היותן קלושות מלמד על קהילה קטנה ומצומצמת.
האם נוכל לדעת היכן התגוררו? הארכאולוג ד”ר יעקב פינקרפלד חקר את מתחם קבר דוד בהר ציון מיד לאחר מלחמת השחרור. הוא מצא רצפת פסיפס מתחת לריצוף חדר הקבר, ובדק את הגומחה שמאחורי המצבה. הרצפה נראתה לו מאפיינת בתי כנסת מן התקופה הרומית, בהשוואה לבתי הכנסת שחשף באשתמוע (סמוע) בדרום הר חברון ובנוה שברמת הגולן (ממזרח לגבול של ימינו), והוא טען שהגומחה פונה לכיוון הר הבית. את מסקנותיו הוא פרסם בשנת 1949:
“העובדה כי מגרעת האפסיס [=הגומחה] המוגבהת מכוונת כלפי הר הבית, והדמיון של פרטים ארכיטקטוניים שונים אל בתי הכנסת העתיקים באשתמוע ובנוה, נותנים מקום להניח כי גם כאן לפנינו שריד של בית כנסת מן המאות הראשונות אחרי חורבן הבית. בדיקות נוספות תוכלנה להשלים את המחקר הזה” (י’ פינקרפלד, בשבילי אמנות יהודית, מרחביה תשי”ח, עמ’ 130).
מצבת קבר דוד והגומחה בקיר שמאחוריה, 2014 (צילום: Jacek555, ויקיפדיה).
למרבה הצער, פינקרפלד נרצח ביריות חייל ירדני ברמת רחל ב-1956, ו”בדיקות נוספות” לא התבצעו מעולם. מסקנותיו של פינקרפלד אמנם אינן מקובלות כיום במחקר, אבל עצם קיומו של ‘רובע יהודי’ בהר ציון בתקופה הרומית עולה מדברי נוסע נוצרי, המבקר בירושלים בשנת 333, שנים ספורות לאחר החלתו של השלטון הביזנטי, ומתאר את הר ציון:
“בפנים, בתוך חומה של ציון, רואים את המקום בו היה ארמון דוד המלך. משבעה בתי הכנסת שעמדו כאן פעם יש היום רק אחד. השאר נחרשו ונזרע עליהם […] (הנוסע מבורדו, תרגום: ד’ בהט, ירושלים: אוסף מקורות, ירושלים תש”ס, עמ’ 71).
דבריו של הנוסע מבורדו על “שבעה בתי הכנסת שעמדו כאן פעם” מתייחסים, כפי הנראה, לתקופה שקודמת להחלת הנצרות בירושלים, דהיינו לתקופה הרומית. האמנם קבר דוד וסביבתו היה אזור מגוריהם של אנשי ‘קהלא קדישא דבירושלים’?
