גיליון 281, כסלו תשפ”ו
ברחוב מירון – בין השכונות הירושלמיות הגדולות גאולה ומקור וברוך – נבלעה שכונה זעירה, שמסתירה פרק היסטורי חשוב ומעניין בתולדות העיר החדשה: שכונת פליטי רוסיה. מי היו פליטי רוסיה, ומדוע התייחדו בשכונה משלהם?
שכונת פליטי רוסיה במפה משנת 1920 – מסומנת במספר 27 (מפת ירושלים והסביבה הקרובה, תר”ף).
מתוך: ד’ עמירן ואחרים (עורכים), אטלס ירושלים, ירושלים 1973, גיליון 5.
בשלהי המאה ה-19 החלו להגיע לירושלים, ליפו ולמושבות הצעירות פליטים מגלי הפוגרומים שנערכו ביהודי רוסיה – באודסה בשנות ה-70 של המאה; בדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה בימינו) בשנים 1882-1881 (‘הסופות בנגב’); בקישינב (בימינו בירת מולדובה) ב-1903 ועוד. עליהם נוספו יהודים שנמלטו מאֵימֵי מלחמת רוסיה-יפן שהתחוללה בשנים 1905-1904.
הפליטים היהודים סבלו מרעב וממחלות, ואלו שביקשו להגיע לארץ ישראל נתקלו בעוינות מצד השלטונות העות’מאניים משום שהיו נתיני רוסיה, שהייתה מדינת אויב. רבים מהם אף לא הורשו לרדת מן האונייה בנמל יפו, וסופם שהתפזרו באירופה ובאמריקה. העות’מאנים גם התנכלו לאגודות הצדקה שהוקמו למענם ופרסמו גזרות לסיכול קניית קרקעות ובניית בתים של כלל היהודים.
ידיעה על התנכלות השלטון העות’מאני לפליטי רוסיה. הצפירה, 9.5.1892.
רבה של פרסבורג (בימינו ברטיסלבה, בירת סלובקיה), הרב שמחה בונם סופר (המכונה ‘שבט סופר’, נכדו של ה’חתם סופר’) התעורר אז למצוקתם הקשה של הפליטים היהודים בארץ ישראל ופתח במבצע גיוס המונים שהסתכם בכ-40,000 פלורין, סכום ניכר באותם ימים. את הסכום הוא שלח לירושלים בשנת 1892 לידיו של הרב יהושע לייב דיסקין.
על הרב דיסקין כתבנו כאן:
הרב דיסקין הסמיך את יעקב בלומנטל, אחד הממונים של כולל אונגרין בירושלים, לנהל את המשאבים למענם של הפליטים.
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 החלו לקום שכונות קטנות בין מחנה יהודה לבית היתומים שנלר (במפה הנ”ל – “בית יתומים סורי”). חלק מהאדמות הללו היו בבעלות משה גראף, יהודי שרכש אותן שנים אחדות קודם לכן מידי ערבי. האדמות כונו ‘הכרם’, משום שהיו נטועות עצי פרי שונים, ו’כרם’ גם היה שמה של שכונה סמוכה שבה התגורר גראף עצמו (בין הרחובות מלכי ישראל – יוסף בן מתתיהו – רש”י – תחכמוני) (השכונה נקראה גם בית אברהם). בשנת 1894 רכש כולל וילנה (קופת הקהילה של יוצאי ליטא בירושלים) חלקת אדמה ב’כרם’, ובנה עליה 16 יחידות דיור במטרה לשכן בהן את אנשיו. בלומנטל רכש את המבנה מידי כולל וילנה, והקדיש אותו לפליטי רוסיה. חלוקת הדירות בין זכאי הדיור הייתה בהגרלה, והם התחלפו ביניהם מידי שלוש שנים. השכונה נקראה גם אוהלי שמחה, על שמו של הרב מפרסבורג.
כמובן שלצורך קליטתם של פליטי רוסיה לא היה די בקירות הבתים, והם נזקקו לתמיכה יומיומית בצרכיהם הקיומיים. יהודי ירושלים, שבעצמם התקשו להביא את לחמם, נחלצו לעזרתם. נזכיר כאן שניים מהם:
האחד, שלום קונסטרום, שהיה מבוני השכונות הראשונות והתגורר בשכונת מחנה יהודה (על שמו – שכונת סוכת שלום בנחלאות). הוא הקדיש שני חדרים בביתו לתמחוי, ובימי שני וחמישי דאג – ביחד עם רעייתו שרה ובתו רבקה – להאכיל כ-70 איש. מפעל החסד לא האריך ימים, שכן הוא נפטר ב-1894.
השני, הרב זרח ברוורמן, תושב מאה שערים, מתלמידיו המובהקים של הרב יהושע לייב דיסקין בירושלים ופעיל מרכזי בחברת היישוב הישן הליטאי. הרב ברוורמן עמד בראש ‘הישיבה הגדולה’ במאה שערים ונודע בפעילותו הנמרצת להנחלת החינוך החרדי במושבות החדשות בארץ, ובמיוחד בפתח תקווה. בין פעולותיו הנמרצות הייתה ייסודו של בית תמחוי עבור הפליטים מרוסיה. כך סיפר ר’ מיכל מושקין:
“פעם סרתי לביתו של רבי זרח, ומצאתיו מֵיצר. צער של מצוה היה זה, שכן תם הכסף, ומיד לאחר השבת יהיה נאלץ לסגור את בית ההארחה מחוסר לחם. צערו נגע ללבי, ומשהבחין בכך מיהר להרגיעני: אל דאגה, ר’ מיכל, תשועת ה’ כהרף עיין… לאחר השבת סרתי שוב לביתו, ולתמהוני ראיתי את המוני האנשים מסבים לסעודה, כדת וכרגיל. בקשתי מר’ זרח לספר לי כיצד צמחה הישועה. בֹּא ואספר לך דבר פלא, אמר לי. במוצאי שבת קודש, בשובי מתפִלת מעריב ליד הכותל המערבי, כמנהגי, עברתי ליד שער יפו והנה שמעתי קוראים בשמי. היה ליל עלטה, ולא הבחנתי באדם שקרא לי. כמדומני, שאיני מכירו. הוא שאל בשלומי, ואמר לי כלאחר יד: יש בידי צרור מעות קטנות, שמסרו לי עבורכם. מסר את הצרור ונבלע בחשכה. הגעתי לביתי ופתחתי את הצרור, והנה בו שלֹשה עשר נפוליוני זהב. היתה הרווחה! נתקיימה בו – אמר רבי מיכל – מימרת הגמרא (בבא בתרא טו) כל הרודף אחר הצדקה, הקב”ה ממציא לו מעות לעשות בהם צדקה. רודף צדקה וחסד ימצא חיים, צדקה וכבוד” (“ללא גבול”, יתד נאמן, 3.2.1988).
הרב זרח ברוורמן נפטר ב-1938 בגיל 80, ונטמן בהר הזיתים.
שכונת פליטי רוסיה – תמונת מצב לילית. 2025.
כיום מעטים הם הזוכרים את תולדותיה של השכונה הצנועה, וספק אם צאצאיהם של אותם פליטי רוסיה מלפני מאה שנה ויותר מודעים לשורשיהם. המבנה ההיסטורי שופץ ושודרג ונטמע בגוש השכונות החרדיות הגדול באגף הצפוני של מרכז העיר. אם תשאלו את תושביו באיזו שכונה הם גרים – חלקם ישיבו בגאולה, חלקם ישיבו במקור ברוך, וחלקם… אולי לא יידעו להשיב כלל.
