חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

עלילת הדם על ‘חָרָשֵׁי העץ’ בירושלים

גיליון 190, כסלו תשפ”ד

“מלאכה אחת היתה בירושלים שנתעסקו בה כמה מישראל, זו מלאכת כלי עצי זית, שכל התיירים והתיירות הבאים לארץ הקדושה קונים להם למזכרת. אומנות זו רובה ככולה בידי ישראל היתה, ונוצרי גרמני קונה מהם ומוכר בארץ ובחוצה לארץ. אותו נוצרי זכה לעושר וכבוד, אבל עושי המלאכה עניים ומרודים. עובדים עבודת עבד ואדוניהם אוכל את טוּבם” (ש”י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 524).

קופסת אתרוג מעץ זית, מעוטרת בגלויות ובצדפים, מעשה ידי האמן מאיר רוזין, 1900 לערך. צילום: רן ארדה. באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן.

 

הסדנאות להכנת כלים מעץ זית היו מוכרת בירושלים של שלהי התקופה העות’מאנית. אמני העץ, שכונו באותם ימים גם ‘חָרָשֵׁי עץ’ או סתם ‘נגרים’, הפליאו את כישרונותיהם בגזרי עצי זית, וגילפו מתוכם כלים, חפצים דקורטיביים, קופסאות, כריכות לספרים ומזכרות של המקומות הקדושים. אחדים מן האמנים היהודים ניהלו את עסקיהם בחנויות שבכיכר עוּמר אִבּן אל־חַ’טַאב, הלא היא הרחבה הפנימית של שער יפו. מרים הרי, בתו של הסוחר וזייפן העתיקות הנודע מוזס שפירא, זכרה אותם כך:

“ראשונה הלכו אל הנגרים היהודים על יד שער יפו. אצלם הזמין אבא את לוחות העץ עם פִּתוּחֵי פסוקי המקרא בשביל הכריכות. ציונה אהבה לדוּש בערמות הנסורת, הנודפות ריח נעים, להסתכל ביהודים הפולנים בהרכינם את ראשם מעל לקרשים עם פיאותיהם הארוכות, הבהירות, המסתלסלות מאחורי אזניהם ודומות ללוּלְיָני הנסורת הנושרות מן המַקְצוּעַ. קַפְטָנֵיהם [=גלימותיהם הרחבות] המשומנות לא הפריעו את תנועותיהם. מהם חבשו מצנפות קטיפה עם פס פַּרְוָה” (מ’ הרי, בת ירושלים הקטנה, ירושלים 1999, עמ’ 42).

37 חרשי עץ בירושלים, בשנת 1899. מתוך: א”מ לונץ, “מספר יושבי ירושלם לפי משלח ידם”, לוח ארץ ישראל, ד (תרנ”ט), עמ’ 164.

 

אחת החנויות הללו שנמצאה מול ה’קישְלֶה’ (כיום: ברחוב הפטריארכיה הארמנית 77), שימשה סדנה להכנת כלים מעץ זית בניהולו של יחיאל צבי צימרינסקי. צימרינסקי, יליד 1859 שהשתקע בירושלים בילדותו, היה פעיל ציבורי, ממקימי שכונת בית יעקב (השוכנת ממערב לשוק מחנה יהודה) וממייסדי ארגון ‘אמנים ובעלי מלאכות בירושלים’ ב־1914. בתו – חיה מקלף – התיישבה במוצא, ונרצחה עם בני משפחתה בפרעות תרפ”ט (1929). אחד מבניה שניצל מן הטבח – מרדכי מקלף, יהיה לימים הרמטכ”ל השלישי בצה”ל (ראו: ש’ זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר, ירושלים תשס”ב, עמ’ 83-81).

הגדה של פסח, שהודפסה בירושלים בשנת תרס”א (1901), בכריכת עץ זית.

 

אחד מאמני העץ הבולטים והמצטיינים באותה תקופה היה חיים יעקב, כפי שהנציח אותו פנחס גרייבסקי, ההיסטוריון של היישוב הישן בירושלים:

פ’ גראייבסקי, החרש והמסגר בירושלם, ירושלים תר”ץ, עמ’ ח.

 

לדברי גרייבסקי, אם כן, חיים יעקב היה חלוץ התעשייה הזו, “מלפני כששים ושבע שנים”, דהיינו משנת 1863. כפי הנראה, כוונתו הייתה שהוא היה אמן העץ היהודי הראשון. עד שאימץ חיים יעקב את המלאכה הזו נשלטה אמנות חפצי העץ בידי נוצרים, ובבית הספר של המיסיון הבריטי, הסמוך גם הוא לשער יפו, אף הוכשרו תלמידים למקצוע זה. אחריו גילו אמנים יהודים נוספים את קסם הגילוף בעץ, ומשניסו להתאגד ולהקים מנגנון שיווקי משלהם, נתקלו בהתנכלות אלימה מצד גורמים נוצרים, ואף בעלילת דם שהאשימה אותם בשחיטת תינוק מוסלמי כדי לאפות בדמו מצות לפסח. עד כדי כך. חיים יעקב מצא עצמו במרכז עלילת הדם, שהתרחשה ב-22 בדצמבר 1870:

“ראו כמה מבעלי האומנויות הנוצרים ונתקנאו בהם. לילה אחד נתגנבו לבית המלאכה. כל הכלים שניטלין נטלו, ושאינם ניטלין שילחו באש. נשתיירו האומנים בלא כלים ובלא כלום. ריחם עליהם אדון אחד, סגן הקונסול האוסטרי שבירושלים. הלך אצל חבריו הקונסולים שבירושלים וקיבץ כעשרים לירא סטרלינג. אף שרי בית רוטשילד שלחו את נדבתם מאתים פרנק. וחזרו האומנים למלאכתם.

יום אחד הכירו את כליהם בידי הגנבים. הביאו את משפטם לפני שופטי העיר. נשפטו עמהם כשלושה חדשים. הגנבים שהיו מן המשפחות המיוחסות תמכו בהם קרוביהם והשתדלו להטות משפט. אבל ראש האומנים ר’ חיים יעקב לא נח עד שהביא את משפטם לפני שרים גדולים שבאו מדמשק. מה עשו הגנבים, לא די שפגעו ברכוש אלא שביקשו לפגוע בנפש. באותם הימים אבד תינוק ישמעאלי. בא והעידו שאותו יהודי יאקוב גנב את התינוק ושחטו והביא את שמו לרבנים לחג הפסח. נתקהלו גדולי העדה והלכו אצל הפחה. שלח הפחה ומצאו את התינוק חי בבית אחד מקרוביו מחוץ לעיר. הוציאו את ר’ יעקב חיים מבית הסוהר, אבל מן המכות שהוכה לא נתרפא” (עגנון, שם, עמ’ 525).

האירוע המסעיר תועד במסמך היסטורי – במכתב שהפנו ראשי הוועד הכולל של העדות האשכנזיות בירושלים אל קונסול גרמניה בארון פון אלטן, בבקשה שיתערב אצל השלטון העות’מאני למען חיים יעקב נגיאר (כנראה שיבוש של תוארו – הנגר). המסמך נחקר בידי ההיסטוריון פרופ’ אליעזר בשן ותורגם מגרמנית על ידו:         

א’ בשן, מחקרי אליעזר, אשקלון תשס”ז, עמ’ לז.

 

עלילת הדם הופרכה לבסוף והחרב הוסרה מעל צוואר יהודי ירושלים, אבל יש לציין שבמרוצת המאה ה-19 התרחשו בירושלים לא פחות מחמש עלילות דם כלפי יהודים, בסגנון עלילות הדם של אירופה בימי הביניים, ונדמה כי הן נשכחו מן הזיכרון ההיסטורי. בתודעת יהודי ירושלים באותה תקופה של שלהי השלטון העות’מאני הן בוודאי נצרבו היטב, וחיים יעקב, למרות שהצליח לשרוד את אימי העינויים בכלא ואף זוכה בדין, לא הצליח לשקם את עסקיו אחר כך.

כעבור כ-7 וחצי שנים, בשנת 1878, פרסם חיים יעקב מאמר בעתון חבצלת, ובו קבל על משטר ‘החלוקה’ שפוגע, לדעתו, בחינוך הפרודוקטיבי של צעירי ירושלים. בתוך דבריו העלה על נס את מלאכת אמנות העץ, וזעק את כאב ירידת קרנה תוך שהוא מזכיר את המחיר האישי שהוא שילם על קיומה:

חיים יעקב, “מצב המלאכה בירושלם, ותקונו”, חבצלת, 18.7.1878.

תחריט הכותל המערבי על גבי לוח עץ זית מגולף, מעשה ידי האמן מאיר רוזין, 1900 לערך. באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן.

 

למרות כל התלאות שעברו על חיים יעקב וחבריו, לקראת סופה של אותה התקופה גדל מספר אמני העץ היהודים, ובבית הספר לאמנות ‘בצלאל’ – שנוסד בעיר החדשה ב־1906 – אף הוקם מסלול הכשרה ייעודי לגילוף בעץ. באותה עת אף נעשה ניסיון להקים איגוד מקצועי יהודי לאמני העץ והברזל, ושמו ‘החרש והמסגר’, אבל בכך לא נעסוק הפעם.

 

תודה לאורה פיקל צברי, מנהלת מוזאון חצר היישוב הישן, על עזרתה בהכנת המאמר.

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן