חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

“סמל להקרבה”: חימו מלך ירושלים

גיליון 192, כסלו תשפ”ד

בשבוע שעבר סיפרנו כאן את סיפור גבורתו ונפילתו של יענקל גולדברגר, נהג האוטובוס של נווה יעקב ועטרות בימי מלחמת השחרור. תזכורת:

https://eyaldavidson.co.il/%d7%98%d7%95%d7%91-%d7%a9%d7%94%d7%94%d7%92%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%93%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%a2%d7%a0%d7%a7%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a0%d7%95%d7%95/

תגובות רבות הגיעו אליי, מקוראים ומקוראות יקרים שביקשו להעיר ולהוסיף פרטים על האיש ועל חבריו, שראויים גם הם לכך שסיפורם יסופר. אבל תגובות אחרות התייחסו להערה על בנו, חיים, שנהרג באותה מלחמה. כתבתי שם כך: “יש אומרים שהסיפור חימו מלך ירושלים של יורם קניוק מושתת על סיפורו של חיים גולדברגר”. המגיבים העמידו אותי על טעותי, וגם ה”יש אומרים” שבשמו מסרתי את הדברים הודה על טעותו והתנצל עמוקות.

זו סיבה טובה מספיק כדי לברר מי באמת היה “חימו מלך ירושלים”?

אבל עוד לפני כן, כמה פרטים מקדימים בקצרה: בשנת 1965 יצא לאור הספר חימו מלך ירושלים (תל אביב, הוצאת עם עובד), מאת הסופר והעיתונאי יורם קַנְיוּק, שבמרכזו עלילה נוראה שמתרחשת בירושלים הנצורה במלחמת השחרור (1948). קניוק – בעצמו מלוחמי ירושלים באותה מלחמה, שנפצע בקרבות בהר ציון – סיפר על חמוטל הורוביץ, אחות רחמנייה מתל אביב, שהתייצבה לשירות במבנה האפלולי והטחוב של מנזר הירונימוס בירושלים, שהוסב לבית חולים צבאי. כך ביקשה חמוטל לברוח כך גם מעולמה שלה, שחשך עם נפילתו של ארוסה בגליל, אבל סבלם של החיילים הפצועים שזעקו אליה בכאביהם לא הניחו לה להתנתק מן המציאות.

על אחת המיטות בבית החולים המאולתר שכב חימו פרח. בעברו הלא-רחוק – צעיר דומיננטי ונמרץ, שנחשב ל’מלך’ בעיני בנות ירושלים. עתה הוא נמצא מוטל חסר ישע: פיצוץ קטע את רגליו וידיו ונטל את מאור עיניו, וכל כולו מרוטש להחריד. מכל יופיו וקסמו של חימו לא נותר אלא פיו, שהפך למעין ישות אנושית נבדלת. חימו עצמו לא היה מסוגל להביע את עצמו, אבל מזעקותיו הנואשות היה ברור שאין הוא רוצה אלא למות.

“אך בו ברגע נשמע מתוך השקט, עמו מעולם אחר, קולו של חימו, קול חלוש ולאה וצרוד, הוא הפנה פניו אל חמוטל כאילו ניסה למצוא את מקומה ולחש: רַה בִּי, רה בי, רה בי, רה בי… בתחילה לא הבינה את פשר המילים, אך משהבינה אחזתה אימה. פראנג’י צחק שוב. ‘את רואה? הוא רוצה למות! זה הכל. אז למה לא נותנים לו? אה? רחמנים? אלה רחמנים אלה? את יודעת’. הוא השפיל קולו והניח ידו על פיו של חימו להשתיקו, וחימו נענה לו וחדל” (קניוק, חימו מלך ירושלים, עמ’ 32-31).

בין חמוטל לחימו נרקם קשר עמוק, נעלה מעל כל היגיון. היא לא הבינה בעצמה אם זו האהבה, אבל היא מצאה עצמה מקדישה לו את מרבית תשומת לבה, והמשיכה לטפל בו במסירות אף מחוץ לשעות העבודה.

“לעתים התרעמה על עצמה שהיא נענית לו ככה, והיתה נקוטה בעצמה. והנורא מכל היה שנוכחה לדעת שרחמיה על עצמה למראה גיחוכו האוילי ולשמע חרחוריו היו מביאים אותה לידי בדיחוּת הדעת. הנה אני בריאה ושלמה, אהובי אמנם נהרג בגליל, אך זכרוֹ אבד לי. וכאן שוכב לו שבר כלי, חורבת אדם, ומנסה לשוְא לחבק את בטנו הרטושה בידיו הקטועות. ולמראה תגובתו על חוסר הישע שלו אני יושבת לי ומרחמת על עצמי” (שם, עמ’ 46).

הייתה זו אהבה נואשת ובלתי אפשרית, וסופה היה בסם המוות שהזריקה חמוטל לעורקיו של חימו, כדי לגאול אותו ואותה מן הייסורים.

מניין שאב יורם קניוק את ההשראה לדמותו המיוסרת של חימו?

חברי, חוקר מלחמות ישראל יהושע לביא, שלח אליי תמונה מבית העלמין הצבאי נחלת יצחק בתל אביב. בתמונה נראית מצבת קברו של סגן אמנון ויגוליק, יליד ירושלים שנפל במלחמת השחרור בנווה יעקב. למרגלות המצבה מונחת אבן נוספת עם הכיתוב: “קצין חבלה. איבד עיניו וידיו בפיצוץ. סמל להקרבה. השארה ל’חימו מלך ירושלים'”.

באתר ‘יזכור’ מסופר שוויגוליק התגייס ל’הגנה’, נתפס ברובע היהודי בידי הבריטים כשהוא נושא על גופו אמצעי לחימה, נשפט ושוחרר ממאסרו כעבור 45 יום. מיד אחר כך יצא לקורס קציני חבלה, ושב לפקד בחזית ירושלים. ויגוליק נשבע לנקום את נקמת חבריו, אנשי מחלקת הל”ה שנפלו בקרב בדרכם לגוש עציון הנצור, בזמן שהוא עצמו ישב בכלא. ואכן, לאחר שהשתחרר הניח מעת לעת מטעני חבלה על נתיבי התחבורה הערבית, והסב לה אבדות ונזקים. בראשית מאי 1948 נפצע קשה בכל חלקי גופו כשבדק מוקש שהטמינו חבריו באזור נווה יעקב. ידיו נקטעו ועיניו התעוורו, והוא אושפז במנזר סן ז’וזף ברחוב הנביאים 66, שמקצת מחדריו הוסבו לבית חולים צבאי. אם ויגוליק היה מקור ההשראה לדמותו הספרותית של חימו, הרי שמנזר סן ז’וזף הוא מקור ההשראה ל’דמותו’ הספרותית של מנזר הירונימוס, שאינו קיים במציאות.

סגן אמנון ויגוליק הי”ד (מאתר ‘יזכור’).

 

כשהיה בן 16 וחצי התאהב אמנון ויגוליק באיילה ברינקר, נערה הצעירה ממנו בשנתיים, אותה הדריך בתנועת הנוער ‘המכבי הצעיר’. איילה נחשבה לבת מזל, משום שאמנון הנאֵה, המצחיק והכריזמטי היה נערץ – ‘מלך’ – בעיני בנות רבות. החברוּת ביניהם לא שרדה זמן רב, אבל לאחר שנפצע אנושות באה איילה לבקרו בבית החולים ולסעוד אותו. העיתונאי וההיסטוריון תום שגב חקר את הפרשייה הזו, וכך הוא כתב:

מצב רוחו היה בדרך כלל קודר מאוד. שוב ושוב חזר על רצונו למות, אך בלי ידיים ועיניים אפילו לקפוץ מהחלון אינו יכול, אמר לאחת האחיות שטיפלו בו. הוא נזקק לעזרתן לכל צרכיו, אבל ללכת היה מסוגל ואחת האחיות, ברכה בן שך, נזכרה באחרונה כי ערב אחד היא וחברותיה הוציאו אותו לאולם ‘אדיסון’, שם העלו את ‘הוא הלך בשדות’ של משה שמיר. האחיות הלבישו את ויגוליק ועל גדמי ידיו חיברו כפפות ממולאות בצמר גפן, כדי שלא ייראה כל כך נורא. “אבל הוא נראה כמפלצת”, אמרה השבוע נעמי עורב, “פשוט מפלצת (ת’ שגב, “סיפור על אהבות ומוות”, הארץ, 16.4.2008).

ליד מיטתו של אמנון ויגוליק בבית החולים אושפזו גם אחיו חיים וגיסם סא”ל זאב אפשטיין. במיטה אחרת לא הרחק מהם שכב משה טולצ’ינסקי, סטודנט בבית הספר לאמנות בצלאל. דמותו המיוסרת והמעוותת של ויגוליק הטרידה את דמיונו, והוא צייר אותו.

“שעות על גבי שעות ישב ליד מיטתו כמהופנט וצייר אותו. אך לא רק אל אמנון הפצוע נמשך טולצ’ינסקי, כי אם גם אל הבחורה שבאה לבקרו, איילה, והיא נמשכה אליו. וכך, ליד מיטת אהובה הראשון, מצאה אהבה חדשה. ויגוליק ידע על כך ושתק” (שם).

משה טולצ’ינסקי (טמיר): ציור פרסקו על בד בגודל 84X160 ס”מ הנושא את השם “אמנון הפצוע”, 1950 (מתוך דף הפייסבוק של ‘בית לאמנות ישראלית’).

 

בתום המלחמה הוטס אמנון ויגוליק לסדרת טיפולים בניו יורק, אבל הניתוחים המייסרים שעבר לא הקלו עליו. הוא איבד את טעם החיים ושאל את נפשו למות. בתוך כך הכיר את נעמי טולמן, ישראלית צעירה שלחמה ונפצעה גם היא במלחמה, ואף הוחזקה בשבי הירדני עם נפילת גוש עציון. היא באה לארצות הברית במשלחת צה”ל, כדי לגייס כספים. זה לא מכבר התאבד חברהּ, אף הוא חייל משוחרר, ונעמי מצאה באמנון אהבה חדשה. ממש כמו בסיפור האהבה של חמוטל וחימו, אהבתם של נעמי ואמנון הייתה אהבה נואשת ובלתי אפשרית.

השניים החליטו לחזור יחדיו ארצה. סיפר תום שגב:

“זו היתה אהבה עכשיו, בתוך בועה של אושר אינסופי: הוא לא דיבר על פציעתו, היא לא דיברה על השבי. הם נסעו דרך פאריס וגרו במלון יפה, טיילו בכרכרה ביער בולון, הלכו לאופרה. לפני שהיו יוצאים היא היתה שואלת איך היא נראית והוא היה אומר שהיא נראית מצוין ושניהם היו צוחקים. פעם ביקש ממנה תמונה. זו היתה פנטזיה וכשהגיעו הביתה היא הבינה זאת וידעה שאינה יכולה לקשור בו את עתידה. “הוא היה מפלצת וזה לא היה בסדר, לא טוב, לא בריא, לא נורמלי, שהוא יהיה תלוי בי ואני אטפל בו עד סוף החיים”, אמרה [נעמי עורב-טולמן] השבוע. ויגוליק לא הבין זאת מיד. אהבתו החדשה החייתה בו תקווה ורצון לחיות. לגיסו, זאב אפשטיין, הכתיב מכתבים שביקש לשלוח לה. הוא ניסה לעודד את רוחה, בעודה מתמודדת עם התאבדות חברה הקודם: “זה ההבדל בין האדם החזק והחלש”, כתב לה, “שהחלש מתמכר רק לזיכרונות העבר והחזק מתגבר עליהם תוך זמן קצר ומסתכל לעתיד”. הוא התמכר לעתיד: “אני מקווה שבתוך הימים הקרובים אוכל לעשות את הצעד הראשון לקראת החיים החדשים”, כתב לה” (שם).

אבל לאחר החזרה לארץ לא חיכו לאמנון ויגוליק חיים חדשים, ופצעיו הקשים לא הניחו לתקוותיו לפרוח. שגב הוסיף כי הוא אושפז בבית החולים בתל השומר, שם הומת ‘מיתת חסד’ בידי הרופא ד”ר חיים שיבא, זה שלימים ייקרא בית החולים על שמו.

מותו היה ביום 15.1.1949, בן 22 היה. “נגאל מכל מומיו וייסוריו”, נכתב באתר ‘יזכור’.

 

תודתי לחבריי ההיסטוריונים יהושע לביא וד”ר יוסי שפנייר על עזרתם בהכנת המאמר.

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן