חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

סיפורו הסוער והנשכח של בית הספר לבנות ב’ בירושלים:חלק א’

גיליון 201, שבט תשפ”ד

הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג עונג שבת (עונ”ש) בעריכת פרופ’ דוד אסף, ביום 19.1.2024.

בית הספר לבנות ב’ נוסד כנראה בראשית תקופת המנדט, בשנת תרע”ט (1919-1918), בידי מחלקת החינוך של ‘ועד הצירים לארץ ישראל’ של ההסתדרות הציונית. בית הספר, שיועד לבנות העיר העתיקה וסביבותיה, פעל בתחילה בין החומות, וכעבור זמן מה עבר לפעול במבנה בהר ציון, מחוץ לשער ציון. במבנה זה, שהושכר מידי משפחת דג’אני, היו שתי קומות, חדרים גדולים ומרווחים, חצר מרוצפת וגינת נוי.

בית הספר לבנות ב’ ליד שער ציון (מוקף בעיגול צהוב), במפה משנת 1935 (מקור:The Survey of Palestine, 1947) (ארכיון העיר ירושלים, תא 8056 מפה 48).

מבנה גג הרעפים הוא, כפי הנראה, בית הספר לבנות ב’ בהר ציון. בימינו לא נותר זכר מהמבנה, ומיקומו בתחום מגרש החנייה. ברקע: החומה הדרומית של העיר העתיקה, הכותל הדרומי של הר הבית והר הזיתים (מקור: British Official Photograph, 1917-1921) (ותודה לגיל שלו).

 

מוסדות בודדים לחינוך בנות דתיות פעלו זה מכבר בירושלים, אבל הם נתפסו כמתירניים מדי עבור אנשי ‘היישוב הישן’ השמרניים ולא ענו לצרכיהם החינוכיים, כפי שהסבירה חנה שפיצר:

“מה היה המצב בארץ ישראל עם ראשית התחדשותה בתקופתנו? הישוב הישן בארץ ישראל היה מורכב ברובו הגדול ממשפחות שעזבו זה עכשיו את הגולה. הן נרתעו מפני הסכנות והקשיים שעברו עליהם בדרכם ובארץ, ובאו במטרה כפולה: להניח את היסוד לבנין הארץ ולהציל את נפשם הם וביחוד את נפש ילדיהם מהשפעת תרבות זרה. והנה גברה ההתענינות בישוב הארץ מצד חוגים מתקדמים והתחילו נפתחים בתי ספר חלוניים, ואז גברה ביותר חרדתם של נאמני הדת והמסורת בישוב והתחילו מתעמקים בבעיה, כיצד להציל את בניהם מהשפעה זו. אולם גם אז היתה סכנת הבנים פחותה מזו של הבנות, מכיון שרוב הבנים ינקו ממקורות ישראליים נאמנים משחר ילדותם, בעוד שהבת הסתפקה בעל כרחה בקריאה בסדור התפלה, ולכל היותר בלמוד כתיבת קצת אידיש, וברוב הישוב – ביחוד בעדות המזרח – לא ניתן גם זה, כיון שלפי דעתם הבת אינה צריכה לדעת כלום. וכך גדלה הבת ללא תורה וללא דרך ארץ. כל זמן שהישוב היה מצומצם והצליח לשמור על צביונו הדתי והמסורתי, התחנכה הבת כאמה-מורתה ונשתמרה, איפוא, פחות או יותר בכנותה, אבל עם התפתחות הישוב החדש והתפתחותה של התרבות החילונית גברה הסכנה. ללמוד לא ניתן לה, והשפעה מן החוץ קבלה ללא כל הבחנה” (חנה שפיצר, “העבודה החנוכית של ת”ת לבנות א'”, ספר היובל של ביה”ס ת”ת לבנות א’ בירושלים, ירושלים תש”ג, עמ’ 10-9).

הכותבת, אשת החינוך חנה שפיצר, הייתה בת ‘היישוב הישן’ בירושלים. בשנת 1918 היא ייסדה בשכונת הבוכרים את תלמוד התורה (!) לבנות א’, וניהלה אותו במשך שנים רבות עד שהיה מזוהה בפי הירושלמים הוותיקים עם דמותה – ‘בית הספר שפיצר’.

בית הספר לבנות ב’ – מספר 7 ברשימת “בתי ספר נמוכים” (כלומר יסודיים), בספר הכתובות (ה”אדריסאות”) של ירושלים משנת 1921, בעריכת א’ אוסקוטסקי, עמ’ 67.

 

מעבר לחשדנות שגילו אנשי ‘היישוב הישן’ כלפי המוסד החינוכי לבנות, נתקלו מייסדיו בקשיים כלכליים חמורים, שנבעו בראש ובראשונה מן המשבר הכלכלי החמור לאחר מלחמת העולם הראשונה וממצבן של משפחות התלמידות. הללו הגיעו על פי רוב משדרות החברה הכלכליות החלשות ביותר של יהודי ירושלים, וידן לא השיגה את דמי שכר הלימוד. מצב זה הגדיר הלכה למעשה את אוכלוסיית היעד של בית הספר – בנות משפחות המצוקה, על פי רוב מעדות המזרח.

“למעלה מ-250 ילדות. רק 6 הוא מספר הכתות ומהן שתים מקבילות. עד סוף שנת הלמודים הרביעית, לא יותר. למעלה מזה אין השכלת הבנות בעיר העתיקה מגעת. ללוקסוס ייחשב […] הן לא על נקלה נאותים הם גם לשלוח אל בית הספר של “הציונים” בכלל, ביחוד ההורים האשכנזים, אנשי הכוללים למיניהם, משפחות הרבנים והמיוחסים ונותני הטון למיניהם. גדול כאן אחוז התלמידות מבין העדות המזרחיות, בנות שואבי מים, סבלים, כובסות, רוכלים וכדומה. ילדות אשר תנאי דירתן והזנתן ירודים מאוד והרמה התרבותית של בתיהן נמוכה מאוד. גדול כאן האחוז של ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך. רבים הילדים העזובים והמוזנחים וגדול מאוד העוני. שכר הלמוד המועט המוטל על הילדות נכנס בקושי רב, גם לאחר ההנחות המרובות. ועם כל ההקלות לא מעטים ההורים שאינם שולחים את בניהם לבית הספר “בעד שאין כסף” […] בית הספר הזה קיים כבר שנים רבות. מורים באו, או נשלחו הנה בעל כרחם, ומורים הלכו. נתחלפו ההנהלות זו אחר זו. לעבוד בעיר העתיקה – מעין “גזירה” היא, לא רבים המתנדבים, ומעט מאוד נעשה. והן כה רב הערך אשר יכול להיות למוסד חנוכי מתאים כאן, וכה גדולה ההשפעה על הסביבה כולה […]” [ברכה, “בעיר העתיקה (בין ילדי ירושלים)”, דבר, 15.10.1934, עמ’ 3].

בימינו, הנייר לא היה סובל ביטויים כמו “ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך”, אבל באותם ימים, ברכה – שהזדהתה רק בשמה הפרטי – לא היססה להתבטא כך. נראה כי הכותבת היא ברכה חבס, חברת מערכת עיתון דבר.

ברכה גם ציינה, בנימה ביקורתית נוקבת, את התחלופה הגבוהה של הנהלות בית הספר לבנות ב’. נראה כי ניהולו של המוסד הופקד בתחילה בידי המחנך יצחק פלר, איש העלייה השנייה המזוהֶה עם תנועת מפא”י, שהיה מורה לעברית ולחשבון. בשנים 1923-1921 נוהל בית הספר בידי ישעיהו פְּרֵס, יליד העיר העתיקה בירושלים (1874), מחשובי המחנכים מחוגי ‘היישוב החדש’ בירושלים וחוקר ארץ ישראל. לימים עבר לנהל את בית הספר לֶמֶל בשכונת זכרון משה.

בשלהי 1921, משנוכח במצב הכלכלי ובליקויי התזונה החמורים של התלמידות, פנה פְּרֵס אל הנרייטה סאלד, פעילה ציונית אמריקנית, שייסדה בניו יורק את ‘הדסה’ – הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה. מלבד פעילותה הציונית, הגדירה ‘הדסה’ את מטרתה – שיפור מצב הבריאות בארץ ישראל, וחרתה על דגלה את הססמה ‘אֲרוּכַת בַּת עַמי’ – ביטוי מקראי (ירמיה ח, כב) שפירושו רפואה ליהודים. מלחמת העולם הראשונה עיכבה את ההתארגנות, וכשהסתיימה פרס ארגון ‘הדסה’ את חסותו על בית החולים ‘רוטשילד’ שברחוב הנביאים, שמעתה ייקרא בית החולים ‘הדסה’. פרס תיאר בפניה של סאלד את חרפת הרעב של תלמידותיו, ואת השפעתה החמורה על בריאותן ותפקודן. הוא הפציר בה לגייס ממון לשם הגשת ארוחות צהריים בבית הספר, אך ארגונה של סאלד סבל באותם ימים בעצמו מקשיי תקציב והיא נאלצה לדחות את בקשותיו.

בראשית שנת 1922 נמצא פתרון מפתיע לבעייה, עם ביקורו בירושלים של המחנך האמריקני הרב ד”ר מוריס הריס מניו יורק. מצבם של בתי הספר בעיר זעזע את הריס, ולאחר שנפגש עם הנרייטה סאלד נטל על עצמו את האחריות לגייס תרומות בארצות הברית להזנת התלמידים. ‘מפעל ההזנה’ – כך כינו אותו מעתה – התמזג בתוך שנים מעטות עם תכנית הלימודים בבית הספר לבנות ב’, שהקדיש שעות לימוד להכשרת תלמידותיו להכרת רזֵי המטבח ותורת התזונה הבריאה. מודל זה, בניצוחה ובהכוונתה של ‘הדסה’, יוּשׂם עד מהרה בהצלחה רבה בבתי יהודיים נוספים, ועד סוף תקופת המנדט כבר הקיף 236 מוסדות חינוך ברחבי הארץ (ראו: צ’ שחורי רובין, ה’קפטריה’: מפעל ההזנה של ‘הדסה’ בבתי הספר העבריים”, קתדרה, 92 [תשנ”ט], עמ’ 134-107).

המנהלת שרה גליקליך, בין תלמידותיה בבית הספר לבנות ב’ (באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן).

 

במרוצת השנים הוטב מצבו של בית הספר בהדרגה, במיוחד בשנים 1943-1930 שבהן ניהלה שרה גליקליך את בית הספר. גליקליך הייתה ציונית סוציאליסטית מבנות העלייה הראשונה, שעלתה מניקולייב שברוסיה (כיום באוקראינה). לאחר שצברה ניסיון בהוראה בבתי ספר יהודיים בביירות וביפו, קיבלה על עצמה את ניהול בית הספר לבנות ב’, וכן את הוראת מקצועות החשבון, ההנדסה, התנ”ך וההיסטוריה. היא התמסרה למשימה בכל מאודה, כשהטיפול האכפתי והרגישות האימהית אפיינו את דרכה החינוכית. בתקופתה הפך בית הספר מארבע-שנתי (כיתות א’-ד’) לשבע-שנתי (כיתות א’-ז’), צומצם מספר התלמידות בכיתה, נפתחה כיתה לבנות החינוך המיוחד ונפתחו מסלולי הכשרה מקצועית. בהשפעתה ניתן דגש מיוחד לשמירה על הבריאות וההיגיינה (ראו: צ’ שחורי רובין, “שרה גליקליך: דיוקנה של מנהלת בית ספר מנהיגה חינוכית מוסרית בראי העבר”, עיונים בחינוך: סדרה חדשה, 5 [תשע”ב], עמ’ 213-184).

כריכת גיליון הציונים של התלמידה פנינה שטמפר בכיתה א’, 1919 (מתוך: מיכה ובתיה כרמון, סבתא פנינה כרמון לבית שטמפפר ומשפחתה מצד אביה, ירושלים 2014, עמ’ 285).

 

המשך בעז”ה בשבוע הבא

כתוב את הכותרת כאן

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן