גיליון 219, סיוון תשפ”ד
בשבוע שעבר ניסינו להבין את משמעות הביטוי המקראי “גיחון העליון”, ובחנו את הניסיון לזהותו עם בית המרחץ העות’מאני חמאם א-שיפא.
סוד המעיין הנעלם: פרק א’ – היכן הוא “גיחון העליון”?
מהו מקור המים של חמאם א-שיפא? שאלה זו סקרנה את ראשוני החוקרים של ירושלים. חוקר המקרא והארכאולוג האמריקני אדוארד רובינסון לא ויתר על ביקור מעמיק בחמאם בשנת 1838:
“זמן מועט לאחר הגיענו לירושלים נודע לנו מפי ידידינו, כי בשיחה עם מוסלמים נאורים סופר להם על מעין מים חיים מתחת לחראם אש-שריף, ממנו מקבל בית מרחץ סמוך חלק ממימיו. המשכנו להתענין בדבר ושמענו אותם הדברים מצדדים שונים […] בית המרחץ נקרא חמם אש-שפע – מרחץ הרפואה […] מצאנו בחדר מקומר שני אנשים כשהם שואבים מים בדלי עור, התלוי מעל קורה. עומק הבאר – לפי המדידות – 82 רגל או 65 רגל מעל פני הקרקע שמסביב. עומק המים בבאר – 3 רגל. המרחק מהבאר עד לחומת הר הבית – 135 רגל” (ב’ לוריא, “ומעין מבית ה’ יצא”, בית מקרא, 15, א [מ] [תש”ל], עמ’ 7).
רובינסון שמע מפיו בני שיחו המוסלמים כי חמאם א-שיפא ניזון ממעיין הנובע בהר הבית (“חראם אש-שריף”). מידע זה גירה את סקרנותו, אך הוא לא ניצל את שעת הכושר שנזדמנה לו, וכשחזר למקום כעבור ימים אחדים כבר לא הורשה לרדת ולבחון את הפיר שמתחת לחמאם. כמה שנים אחר כך הצליח הרופא השוויצרי ד”ר טיטוס טוֹבְּלֶר לרדת אל הפיר בבית המרחץ, בהרפתקה שאותה תיעד ביומנו האישי:
“היה לי חשק לחקור יותר את הבאר. ב-14 במרס 1846, מר ג’יימס נתן ואני, יחד עם מתורגמן, הלכנו לבאר ופגשנו שני תושבי סילואן ששאבו מים בעזרת דליים קשורים בחבל. בעזרת בקשיש של 50 פיאסטר שכנענו אותם לעזור לנו. אמנם זה לא היה קל, כי בתחילה טענו שיש לקבל את רשותו של האחראי למרחץ. ניסיונות שכנוע רבים הביאו אותם רק להתעקש יותר ויותר על דרישתם […] התפשטתי עד הגופייה, קשרתי בד סביב הצוואר כדי לתקוע בו נר ומצפן […] לא לקחנו אייתנו חבל וסולם, והיה עלי לסמוך על המתקן של אנשי סילואן. התיישבתי על דלי העור והצלבתי רגליים בצידו האחד, תפסתי בחבל שעליו היה קשור הדלי, וליתר ביטחון כרכתי סביב הגוף חבל נוסף […] ככל שרציתי להקדיש זמן רב יותר לצורך דיוק המדידות, היה לי אסור לשהות יותר מדי זמן, מחשש שאם אתעכב יתר על המידה תתגלה המשימה שלי. התיישבתי אפוא בניחותא על הדלי, ותוך כדי בדיקת כוח השרירים של האנשים, הם משכו אותי למעלה ללא תאונה. רק פעם אחת נתקל הראש שלי בדלי ריק שירד למטה. היה לזה גם היתרון, כי זה הזכיר לי להיזהר מדופן הפיר הצר ולא להתקרב אליו יתר על המידה. המצפן שלי הגיע בשלום, הפעם הוא התחבא בשרוול החולצה. פני שואבי המים נעשו שמחים רק כאשר הייתי לבוש לגמרי, והסכנה של הפתעה חלפה. איך יכולתי להסתיר את שמחתי אני, כשנשמתי שמח וחופשי יותר? מן הסתם, כל אחד יבין שבעזרת החקירות שלי התקדמנו, אך הן לא הושלמו” (ט’ טובלר, דפי מזכרת מירושלים, רמת גן תשפ”ב [מהדורת ש’ שטרן], עמ’ 70-68).
טובלר הספיק לבצע מדידות ולזהות גופי מים נוספים המסתעפים מתחתית הפיר. ב-1865 הצליח צ’ארלס וילסון, חוקר שפעל בחסות הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F.), לרדת אל הפיר, וגם הוא מצא בתחתיתו תעלות מקוּרוֹת המוליכות מים אליו וממנו. כחמש שנים אחריו, ב-1870, הגיע לירושלים ד”ר תומאס צ’פלין, ששימש רופאו של המיסיון הבריטי בעיר והיה רגיש מאוד לבעיות התברואה בירושלים, שנגרמו מזיהום מקורות המים. צ’פלין ירד גם הוא אל הפיר וחקר מחילה נוספת, שנמשכה דרומה כ-36 מטרים עד שנחסמה במפולת אבנים. איש מהם לא הצליח להוכיח את מקורות מימיו של הפיר בבית המרחץ. מסקנתם הייתה שמדובר במֵי גשמים המחלחלים דרך גלי אשפה וחורבות, ואין קשר מוכח בין מקורות המים.
סביל קאית ביי בהר הבית (באדיבות תמר הירדני).
ארמטה פיירוטי (Ermete Pierotti), מהנדס איטלקי שפעל בירושלים בשירות העות’מאנים בשנים 1866-1854, סבר שבית המרחץ הסמוך להר הבית ניזון ממעיין של ממש, כפי ששיער לפניו רובינסון. לפי המפה שצייר, מעיין זה מזוהה בסביל קָאית בֵּיי – מתקן השקייה ממלוכי במערב הר הבית, למרגלות הרמה המוגבהת של כיפת הסלע. זהו מתקן השקייה מן התקופה הממלוכית, שנבנה מעל חלל של מעבר תת קרקעי קדמון אל הר הבית ההרודיאני (שער ווֹרְן), נאטם בשלב מאוחר והוסב לבור מים. הצעתו של פיארוטי הייתה יכולה להיות קצה חוט לפיתרון החידה, אלא שאין כל ידיעה שהיא העשויה לאשר קיומו של מעיין שנובע בתחתית הסביל.
מפת הר הבית של ארמטה פיירוטי, משנת 1854.
(E. Pierotti, Plan of the Temple Mount: Showing subterranean water channels and cisterns, 1862).
העיגול הסגול מציין את מקור המים בתוך הר הבית (המסומן בריבוע כחול) המזין את חמאם א-שיפא (המסומן בשחור) בתעלת מים מפותלת (בצבע כחול).
מתוך אתר הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל: https://www.pef.org.uk/collections/documents-maps/
חידת מקורות המים של חמאם א-שיפא נותרה אפוא עלומה. שיחה פרטיות שערכתי עם ארכאולוגים שחפרו במנהרות הכותל העלו השערות על אפשרויות היקוות של מים מתחת לחמאם א-שיפא, אבל לא מידע ממשי אודות מוֹליךְ מים כלשהו החוצה את הכותל המערבי מהר הבית בדרכו לבית המרחץ.
מאז ימי שוורץ, וילסון, פיארוטי וחבריהם עברו 150 שנה ויותר, וחמאם א-שיפא לא נחקר עוד ביסודיות. המחקר בימינו סבור כי החמאם ניזון ממי ‘האמה התחתונה’ (מערכת מים שהובילה מים מהרי חברון להר הבית), שהובלו אל גג המבנה ומשם נפלו בפיר אל תחתית הבור העמוק, שממנו שאבו מים לבית המרחץ. הסבר זה הגיוני מכל האחרים, אבל מותיר תהיות רבות (ראו:M. H. Burgoyne, Mamluk Jerusalem, London 1987, pp. 287-286) (תודתי לפרופ’ דן בהט, ד”ר אבי סולומון וד”ר תהילה ליברמן על עצותיהם).
ובכל זאת, אפשר שאירוע זיהום קשה, שהעכיר את מי השילוח בעיר דוד בשנת 2001, עשוי לסייע בהסבר הקשר בין האתרים. בתום שבועות ארוכים, שבהם נקבת השילוח נסגרה לביקורים, הסתבר שמקור הזיהום הוא קו ביוב שהתפוצץ מצפון לעיר העתיקה, באזור מוזאון רוקפלר. אירוע זה הוכיח שמעיין הגיחון ניזון גם ממים שמקורם מצפון לעיר דוד, על רכס הר הבית. מי הגשמים מחלחלים אל הרכס הזה, נישאים על גבי שכבות סלע אטימות, ומוצאים את נקודת המוצא שלהם במעיין הגיחון. ייתכן שזהו גם ההסבר הריאלי למקורות המים בחמאם א-שיפא, שנמצא באותו אגן ניקוז של נֶגֶר מי הגשמים.
מיקום מקור זיהום המים בשנת 2001, ביחס לחמאם א-שיפא, להר הבית ולמעיין הגיחון. מתוך: א’ דודסון, “סוד המעיין הנעלם”, עתמול, 184 (תשס”ו), עמ’ 7.
המשך יבוא אי”ה בשבוע הבא.
