מתעניינים בסיור? צרו קשר

נמצא במוצא: חידת המקדש השכן לירושלים בימי הבית הראשון

מוצא הוא אחד היישובים העתיקים והמיושבים ביותר במרחב הכפרי של ירושלים. התל העתיק משתרע על שלוחה ממערב לנחל שורק, בשיפולי מבשרת ציון של ימינו, ובחפירות הארכאולוגיות שנערכו בו מאז שלהי המאה ה-19 ועד ימינו, נחשפו שרידי התיישבות שראשיתה בפרה-היסטוריה (בתקופה הניאוליתית), ואחריתה בעת החדשה. מוצא מוכרת מן המקרא, כיישוב בנחלת בנימין (יהושע יח, כו), והתפרסמה בתקופת הבית השני כמקור לערבות שעיטרו את המזבח בחג הסוכות (משנה, סוכה ד, ה). לאחר החורבן העניק הקיסר אספסיינוס את הנחלות הכפריות שממערב לירושלים לחייליו המשוחררים (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ז, ו), ונראה כי מוצא הייתה אחת מהן. שמה הוּמר לקולוניה (=מושבה רומית), ושם זה השתמר עד העת החדשה בשמו של הכפר הערבי ששכן במקום – קאלוניה, עד מלחמת השחרור (1948). הרציפות ההתיישבותית מוסברת בשפע הקרקע הפורייה, הנחלים והמעיינות הסמוכים.

לקראת הקמת הגשר הענק שהוקם מעל מוצא, נערכו בשנים 2013-2012 חפירות הצלה מטעם רשות העתיקות, שהמשיכו את החפירות שקדמו להן. התברר שהאתר הגיע לשיאו בתקופת הברזל 2 (המאות ה-6-10 לפסה”נ) – תקופת הבית הראשון, ושבאותה עת עמד במרכזו מבנה ציבורי גדול, בציר מזרח-מערב, עם ממצאים מגוונים המעידים על שימושו כמקדש. הממצא חולל סערה בעולם המחקר, והציב חידות קשות ובלתי פתורות.

שרידי המקדש במוצא בעת החפירה הארכאולוגית: רצפת עפר מהודק, ספסלים ומצבות. בסיס העמוד במרכז התצלום – מאוחר (מתוך: ש’ קיסילביץ ואחרים, “מוצא, תל מוצא”, חדשות ארכיאולוגיות, 126 [2014], http://www.hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx?id=10582&mag_id=121#bibliography).

על פי הממצא הארכאולוגי, המקדש במוצא פעל והתקיים במשך ימי הבית הראשון. מקדשים מאותה תקופה התגלו אמנם בארץ ישראל ובסביבותיה, אבל אף אחד מהם לא בהרי יהודה, ובוודאי לא בקרבה רבה כל כך – כ-5 ק”מ בלבד – מעיר המקדש ובירת הממלכה. כיצד אפשרו דוד, שלמה ומלכי יהודה את קיומו של המקדש ה’מתחרה’ ומדוע התעלמו ממנו?

עיון בממדי המבנה מחריף את השאלה: 20 מטרים אורכו ו-12 מטרים רוחבו. המידות הללו מזכירות במידה מסוימת את מקדש שלמה:

וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה’ שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ (מלכים א ו, ב).

גם המעבר מהמבנה הפנימי אל חצר המזבח עשוי להזכיר לנו את תיאורי המקדש שבירושלים:

בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה’ כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים, כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים (שם ח, סד).

כידוע, דבר לא שרד ממקדש שלמה בהר הבית, אבל לפנינו ממצא מימיו של מקדש שלמה שעשוי להצביע על קווי דמיון מסוימים. זאת ועוד, הארכאולוג פרופ’ עודד ליפשיץ הצביע על העובדה המפתיעה, שהמקדש במוצא נבנה על גבי מחסן חקלאי לאיסוף תבואה. יש בכך כדי להזכיר את הציווי לדוד לבנות את בית המקדש על גבי הגורן של ארוונה היבוסי בהר המוריה (שמואל ב כד, יח). מה אנו יכולים ללמוד מן הדמיון בין שני המקדשים?

ומה ידוע לנו על אופי הפולחן במקום? לכאורה, צלמיות אדם ובעלי חיים וכָן פולחן גדול ומעוטר שנמצאו בתחומי המבנה לא מותירים ספק: לפנינו מקדש פגאני-נוכרי.

צלמיות פולחן שנמצאו על רצפת חצר המקדש במוצא (צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות. מתוך הנ”ל).

אלא, שהתמונה איננה בהירה כלל וכלל. ראשית, צלמיות הפולחן היו חביבות גם על אבותינו, תושבי יהודה וירושלים בימי הבית הראשון. רבות כמותן נמצאו בחפירות, בפרט בירושלים ואפילו בתוככי הר הבית. הנביאים זעקו נגד העבודה הזרה השכם והערב, אך לא תמיד הקשיבו להם. אם כך, לא מן הנמנע שלפנינו מקדש יהודי אך אלילי.

אבל החפירות במוצא מוסיפות פרט מרתק נוסף: בין העצמות הרבות שנמצאו סביב המזבח, נמצאו עצמות חתוכות ושרופות, של בעלי חיים כשרים בלבד וצעירים בלבד. בתקופת הבית הראשון פעלו מקדשים מחוץ לירושלים, שנקראו ‘במות’. במקדשים אלה עבדו גם את ה’, ולאו דווקא לעבודה זרה. האם העובדה שהסוגדים במקדש במוצא הקריבו בעלי החיים כפי המצווה בתורה, מעידה על כך שלפנינו ‘במה’ לעבודת ה’?

שרידי המזבח במקדש מוצא, וסמוך לו בור אשפה שבתוכו נמצאו כלי פולחן ועצמות רבים (מתוך הנ”ל).

במות כאלו נאסרו בימי הבית הראשון משום שפעלו מחוץ לבית המקדש בירושלים, ולא משום שעבדו בהן אלילים. המאבק בבמות הללו התנהל במיוחד בימי יאשיהו מלך יהודה, במאה ה-7 לפסה”נ, והוא ניהל נגדן מלחמה עיקשת:

וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם (מלכים ב כג, ה).

הביטוי ‘מסיבי ירושלים’ הולם מאוד את סביבתה של מוצא, אבל אם כך מדוע לא פגע יאשיהו במקדש זה? מדוע התעלם ממנו והשלים עם קיומו? מעניין לציין שלא רק יאשיהו השלים עם קיומו. נבוכדנאצר הבבלי, להבדיל, החריב את המקדש בירושלים עד היסוד, ואילו מהמקדש השכן במוצא הוא העדיף להתעלם ולהשאיר אותו על עמדו. על פי הממצא הארכאולוגי, רק בראשית ימי הבית השני פסק הפולחן במוצא, אולי בידי שבי ציון.

מה הייתה זהותו של המקדש במוצא ואת מי הוא שירת? כיצד התאפשרה קרבתו הרבה לירושלים וכיצד הצליח לתפקד במשך מאות בשנים במקביל לבית המקדש בירושלים? מה מלמד הדמיון של מבנה המקדש במוצא לזה שבירושלים, וכיצד נעלם קיומו מן המקורות והמקראות?  לעת עתה, נותרנו עם הרבה סימני שאלה ועם מעט סימני קריאה.

 

 

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן