מתעניינים בסיור? צרו קשר

מעשה בפורים שְׁפִּיל

על מצבת קברו של הרב ראי”ה קוק בהר הזיתים צוינו שלוש עליות: העלייה לארץ הקודש, העלייה ירושלימה והעלייה השמימה:

(מקור: אתר mountofolives.co.il)

 

מסכת חייו של הרב קוק – מליטא ועד יפו וירושלים – הייתה רצופה עליות ואתגרים. הוא חיפש ללא לאות את הגשרים בין העולם החרדי-הישן (‘האדוקים’), שממנו בא וממנו ינק את מעייני הרוח, ובין העולם החילוני-החדש (‘החופשיים’), שייצג את תחייתה הלאומית של האומה בארץ ישראל. הוא האמין שבשילוב כוחות של העולמות הללו, שלכאורה הפוכים זה מזה, נמצא המפתח לגאולה בתקופת המדינה שבדרך. ביתו של הרב בירושלים הוא, במידה רבה, הגשמה של תפיסה זו. הוא נמצא באמצע הדרך בין אזור מאה שערים, המייצג את החרדיות והתרבות הדתית המסוגרת (אז והיום), לבין אזור רחוב יפו, המייצג את החילוניות ותרבות הבילוי המערבית (אז והיום).

חזיתו האחורית של בית הרב קוק ברחוב הרב קוק בירושלים (באדיבות יהושע לביא).

 

הטיפוס בעליות בדרכו של הרב קוק היה רצוף קשיים ומהמורות. למרות שזכה לאהדה מכל קצות הקשת החברתית, הוא זכה גם לביקורות קשות. חוגים חרדיים קיצוניים אף הטילו עליו חרמות ונידויים.

מאבק החוגים הקנאיים ברב קוק הגיע לאחד מרגעי השפל שלו בפורים תרצ”ב (1932). ברחבה שלפני בית הכנסת בשכונה החרדית-ליטאית בתי ברוידא (בין רחוב אגריפס לרחוב בצלאל) העלו נערים מתנועת הנוער של אגודת ישראל מחזה היתולי – ‘פורים שְׁפִּיל’. במחזה הוצג משפט שנערך לרב קוק, בסופו הוצא להורג בירייה.

דבר, 27.3.1932

 

מעשה הנבלה עורר זעזוע וזעם רב בכל החוגים, וגינויים חריפים נשמעו מכל עבר.

כרוז הרבנים הראשיים למחוז יפו ותל אביב, ב’ בניסן תרצ”ב (8.4.1932) (מקור: אתר קדם בית מכירות פומביות, מרץ 2011).

 

אלא שלמרות הגינויים החריפים נמצאו באותם חוגים קיצוניים מי שהמשיכו לאיים על הרב קוק, לגדף אותו ולהסית נגדו. זהו, למשל, פשקוויל לוחמני נגד הרב קוק, ההולך “בשיטת עמלק”, שהתפרסם בפברואר 1933. הרב מכונה “אותו האיש” – כינוי השמור בכתבים היהודיים לישו, אבי הנצרות, במטרה להימנע מאזכור שמו (מקור: אוסף בית הספרים הלאומי).

רבני ירושלים נזעקו שוב ושוב להכריז נגד אותם קנאים ולהוקיע אותם, אך ללא הצלחה רבה. זהו, לדוגמה, קול קורא שעליו חתמו ר’ משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת ‘חברון’ בירושלים, ור’ איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת ‘עץ חיים’ בירושלים.

(באדיבות משה נחמני).

ב”ה, ירושלים י”ד שבט תרצ”ג [10.2.1933],

כבוד ידידינו הגאון הגדול מופה”ד [=מופת הדור] מו”ה אברהם יצחק הכהן [קוק] שליט”א, רב ראשי לאה”ק [=לארץ הקודש].

משתתפים אנחנו בצערו הגדול של הדר”ג [=הדרת גאונו] על אשר יצאו צעירים נגד הדר”ג בחירוף וגידוף בדברים אשר ממש לא יאומן כי יסופר, ותִצלנה אֹזן משמוע. לדעתנו אין על הדר”ג לשים לב לזה כאילו פגעו בכבודו, באשר החרפה היא לאלה שיצאו הדברים המנוולים מאתם ומעטם. אכן על כולנו להתאונן על ההפקרות של איסור בזיון התורה ות”ח [=ותלמידי חכמים] ועל חילול כבוד החרדים ושלומי אמוני ישראל שהתעטפו בטליתותיהם, ורק זאת נחמתנו שהמעשה הזה הוא רק מעשה צעירים אחדים שאינם אחראים למעשיהם.

וה’ ישפות שלום על ישראל, ידידיו ומוקריו משה מרדכי אפשטיין, איסר זלמן מלצר.

 

הרב מלצר, שכאמור חתם על הכרוז, התגורר בעצמו ליד בתי ברוידא והתפלל בבית הכנסת השכונתי. מאז אירועי אותו ‘פורים שפיל’ שהתחולל בחזיתו של בית הכנסת הוא לא שב עוד להתפלל בו לעולם.

ומדוע לחטט בפצעי העבר, וכי לא די לנו במגזרים ובמפלגות של ימינו? האם דווקא בעיצומם של גלי שנאה שמציפים את אמצעי התקשורת ובעיצומו של חג פורים, ראוי לנו להיזכר ברפש וברקב שזיהם את אווירה של ירושלים לפני 90 שנה?

כי אנחנו חיים בעידן של מערכות בחירות, ולפעמים נדמה שבכל כותרת באתר החדשות נשבר שיא חדש בשנאת האחים, ואנחנו שומעים שקיטוב כזה לא היה מעולם והנה אנחנו על סף מלחמת אחים. חלילה. לכן, כדאי להיזכר בימים ששנאת אחים הייתה קשה וארסית הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים כיום, והיו זמנים קשים לאין ערוך לעומת ימינו. נכון, יש קצוות חברתיים, אבל בימינו הם קרובים הרבה יותר למרכז, ומתחת לפני השטח המפיצים שנאה והקצנה יש הרבה טוב ואור. את זה לא אני אמרתי, את זה אמר הרב קוק:

סמוך לעקבא דמשיחא מתרבה סגולת האחדות באומה, המעשים הטובים והדעות והאור האלהי הנמצאים בצדיקים פועלים על קדושת הכלל יותר מבשאר הזמנים. טמונה היא סגולה זו במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה […] (הרב ראי”ה קוק, אורות [אורות התחיה, כה], ירושלים תשמ”ב, עמ’ עז).

אז בפורים שחל בשנה שכולה מסכות, נזכור שהרוע והפוליטיקה המכוערת היא רק המסכה, ומתחתיה מסתתרת האהבה. כולנו מכירים את האהבה הזו, מהמשפחה הקרובה והרחוקה, מחוגי חברים לעבודה, לצבא, ללימודים, אבל היא לא מובנת מאליה. החובה שלנו היא לשמור עליה, היא הדבק של הבית הלאומי שלנו.

 

תודתי לרב יצחק זאגא, לאבישי אלבוים ולמשה נחמני על עזרתם בהכנת הטור.

 

2.2021

 

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן