מתעניינים בסיור? צרו קשר

מערת צדקיהו: מסתורין במעמקי האדמה – פרק א’

עד אמצע המאה ה-19 כמעט לא נראו מבנים מחוץ לחומה הצפונית של העיר העתיקה. כיום – בצפיפות ובהמולה – קצת קשה לדמיין זאת, אבל לפני שנים רבות, מי שמאס בדוחק ובמחנק בעיר העתיקה וחיפש שלווה וציוץ ציפורים, יצא משער שכם אל האוויר הפתוח. כך גם ד”ר ג’יימס בַּרְקְלֵי, שביום ראשון חורפי אחד, בשנת 1854, יצא לשוטט שם עם כלבו. ברקלי היה רופא אמריקני, נוצרי-פרוטסטנטי, שבא לירושלים כדי לעסוק במיסיון. כאן נדבק ב’חיידק’ הארכאולוגי, והקדיש מזמנו למחקר. הוא התפרסם במיוחד בזכות גילוי אחד משערי הר הבית ההרודיאני, שנקרא על שמו עד ימינו. אגדה מספרת שהכלב, שהתרוצץ לרגלי החומה, נעלם לפתע. ברקלי קרא ושרק לו, עד שהבחין בזנבו המכשכש מגיח מתחת לחומה, לא הרחק ממזרח לשער שכם. הוא ניגש למקום, וראה פתח קטן של מערה. בסקרנותו השתחל פנימה, ונדהם לגלות חלל תת קרקעי עצום.

כבר למחרת היום חזר ברקלי עם ציוד תאורה וכלי מדידה, כשהוא מלֻווה בשני בניו. כדי לא לעורר חשד, התחפשו לערבים והמתינו לרדת החשכה כדי לחמוק פנימה. כשאנו מבקרים במערה ורואים את ממדיה המרשימים, נוכל לדמיין את ההתרגשות העצומה שאחזה בהם: אורכה של המערה מגיע לכ-230 מטרים, רוחבה ליותר מ-100 מטרים וגובהה הממוצע כ-15 מטרים. למעשה, חלק גדול מהרובע המוסלמי בעיר העתיקה בנוי על גבי החלל העצום הזה.

מערת צדקיהו (באדיבות רון פלד, אתר allaboutjerusalem).

 

ברקלי השתוקק לפצח את חידתה של מערת צדקיהו, וכמותו ניסו הרפתקנים רבים אחריו. אחד מהם היה יהודי ירושלמי, אליעזר שו”ב, שנכנס עם כמה מחבריו למערה זמן קצר לאחר גילויה, כשהם חמושים בסכינים ומצוידים בחבלים.

“ועלו הרים, ירדו בקעות גדולים ונוראים מאד, עד כי כלה מדת החבל, ופתאום שמעו קול המון מים רבים אדירים, וכמעט טבלו במים רגליהם. ויחרדו האנשים חרדה גדולה, ויתמהו איש לרעהו, ומיד חיש מהר ברחו החוצה” (משה ריישר, שערי ירושלים, [לבוב] תרל”ו, שער י – מעשה הארץ [ללא מספורי עמודים]).

ברקלי היה מתאכזב בוודאי, לוּ ידע שהמערה הייתה מוכרת עוד לפני שגילה אותה. היא נזכרה במקורות אחדים מימי הביניים, האחרון שבהם ב-1522. כעבור שנים אחדות בנו העות’מאנים את חומת העיר, וכנראה שאטמו את פתח המערה משום שהבינו שחלל גדול כל כך לרגלי החומה עלול להיות מטרד ביטחוני. כך נעלמה המערה, עד שבימי כלבו של ברקלי, כעבור למעלה מ-400 שנה, האטימה נפתחה והפתח נחשף מחדש. בשלהי התקופה העות’מאנית המערה אף נפתחה לתיירות, כפי שהתפרסם בעיתון הצבי בשנת 1904:

גם בתקופת המנדט הייתה המערה אחד ממוקדי התיירות בירושלים:

הארץ, 25.11.1932

 

בתום מלחמת השחרור נותרה המערה מצדו הירדני של הגבול, והירדנים – שחרדו מפני חדירת ישראלים מן הגבול הסמוך לעיר העתיקה – אטמו אותה. לאחר איחוד העיר במלחמת ששת הימים היא סודרה לביקורים בידי ‘החברה לפיתוח מזרח ירושלים’, והיא פתוחה לתיירות גם כיום.

במסורת היהודית, המוכרת מאז המאה ה-14, נקראת המערה על שם צדקיהו, מלך יהודה האחרון. בעוד המצור הבבלי-הכַּשְׂדי בעיצומו, זעק ירמיה ממעמקי ‘חצר המטרה’:

“וְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִמָּלֵט מִיַּד הַכַּשְׂדִּים כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל, וְדִבֶּר פִּיו עִם פִּיו וְעֵינָיו אֶת עֵינָו תִּרְאֶינָה. וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת צִדְקִיָּהוּ וְשָׁם יִהְיֶה עַד פָּקְדִי אֹתוֹ נְאֻם ה’, כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת הַכַּשְׂדִּים לֹא תַצְלִיחוּ” (ירמיה לב, ד-ה).

התגשמות הנבואה הייתה אכזרית ומרה יותר מכפי שנשמעה:

“וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ, וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו. וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה, וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט. וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל” (מלכים ב כה, ד-ז).

הד לסיפורו הנורא של מלך יהודה השתמר בימינו במעיין קטן הנובע בירכתי המערה, המכונה ‘דמעות צדקיהו’.

כיצד הצליח צדקיהו לברוח מן העיר הנצורה? במדרש חז”ל נזכרה מסורת על מערה ענקית שדרכה נמלט המלך (מדרש תנחומא, פרשת במדבר ט, א), ובמדרש נוסף נזכר שהמערה הגיעה עד יריחו (מדרש פסיקתא רבתי, ווינא תר”מ, כו, דף קלא ע”א), אבל הערפל סביב סיפור בריחתו ולכידתו של צדקיהו לא התפזר. ר’ שלמה יצחקי – רש”י, פרשן המקרא, השלים את סיפור האגדה:

“מערה הולכת מביתו עד ערבות יריחו, וברח לו דרך המערה, והקב”ה זימן לו צבי הולך על גג המערה חוץ לעיר, ורדפו כַּשְׂדים אחרי הצבי, וכשהגיעו לפתח המערה בערבות יריחו ראוהו ולכדוהו” (רש”י, מלכים ב כה, ד).

הד עמום לקיומה של מסורת מוסלמית בימי הביניים ברוח זו, נמצא בכתבי הגאוגרף המוסלמי אלמֻקַדָסי, בשנת 985:

“מפלאי ירושלים היא מערה ענקית מחוץ לעיר. על אודותיה שמעתי מאחד המשכילים, וקראתי באחד הספרים שיש ממנה מעבר לחבורתו של משה. אין לי אישור לאמתות העניין אלא שהיא מחצבת אבן ויש בה מעברים שאפשר ללכת בהם לאור לפידים” (א’ טל, ארץ ישראל במקורות ערביים מימי הביניים [1517-634], ירושלים 2014, מ’ 61).

‘חבורתו של משה’ מוכרת בקוראן מסיפור פרשת קורח ועדתו (קוראן 28, 76), ויש להניח שהכותב התכוון לקברו של משה (נבי מוּסָה), המזוהה במסורת המוסלמית מדרום-מערב ליריחו. כך שיש דמיון בין המסורת היהודית למסורת המוסלמית, ונראה כי אגדה זו, על מעבר הסתרים ליריחו, סופרה ועברה מפה לאוזן בסמטאות העיר בימי הביניים.

ידיעה מפתיעה על גילוי המחילה המסתורית ממערת צדקיהו ליריחו, התפרסמה בעיתון הצֹפה ביום 28.2.1950, בתקופה שהמערה נמצאה בתחומי ממלכת ירדן:

הכותרת שנתן “סופרנו בירושלים” לידיעה זו נראית מבטיחה, אבל לא נמצא לה הד משמעותי לאחר מכן, וכיום אין חוקר המאמץ את זיהוי המערה עם סיפור בריחתו של מלך יהודה שעל שמו היא נקראה. מעבר תת-קרקעי מירושלים ליריחו לא נמצא עד היום, וגם אין היגיון לחפש אותו מצפון לעיר בזמנו של צדקיהו, שכן על פי הכתוב התרחשה הבריחה “דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ”. מקובל לזהות את גן המלך באפיק הקדרון, וגם הגיוני יותר לצאת משם מן העיר לכיוון יריחו.

ומתי נחצבה המערה? על כך בפרק הבא.

 

12.2021

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ? מוזמנים להרשם לניוזלטר שלי וכל העדכונים ישלחו אליכן למייל

דילוג לתוכן