בבית הכנסת מנחם ציון שבלב הרובע היהודי מגולמים קורותיו של היישוב האשכנזי בירושלים לפחות ב-400 השנים האחרונות, אבל דווקא הפרט החשוב ביותר בבית הכנסת בימינו – ארון הקודש – אינו מתקשר לסיפורו ההיסטורי של המקום, וגם אנו לא נעסוק הפעם בסיפור חשוב זה.
(צילום: באדיבות רון פלד, אתר allaboutjerusalem).
ארון הקודש בבית הכנסת הוא יצירת מופת אמנותית של גילופי עץ וציורים צבעוניים מן המאה ה-18. יש בו שתי קומות – העליונה לספרי התורה והתחתונה לחפצים שונים – ומעליהן כתר מוזהב עם הכיתוב “דע לפני מי אתה עומד”.
מקורו של ארון הקודש בסָאלוּצוֹ שבפיימונטה, צפון-מערב איטליה, בבית הכנסת של הקהילה היהודית שהורכבה בעיקר מצאצאי מגורשי ספרד. זהו פרט אחד מתוך עשרות חפצי קדושה עתיקים שהועברו מבתי כנסת נטושים באיטליה לישראל ומוצגים כיום בבתי כנסת, בישיבות ובמוזאונים ברחבי הארץ. העברתם של הפריטים החלה ב־1952, ביזמתו של שלמה אוּמְבֶּרְטוֹ נכון, יושב ראש ‘ארגון יוצאי איטליה’. המבצע דרש תיאום מורכב בין הרשויות באיטליה ובישראל, וטיפול מקצועי של פירוק וניסור ריהוט עתיק, הובלתו ללא פגע והרכבתו מחדש בצורתו המקורית והמדויקת. עם שיקומו של בית הכנסת מנחם ציון לאחר איחוד העיר במלחמת ששת הימים, והשׂמתו לבית הכנסת האשכנזי המרכזי של תושבי הרובע, הוענק לו ארון הקודש הייחודי.
כדי להתבונן בציורים יש לפתוח את דלתות ארון הקודש, משום שהם מוקמו משום מה בצדן הפנימי דווקא. נעשה זאת ביחד:
לכבוד חג שבועות, נפתח את הדלת השמאלית העליונה, המתארת את מעמד הר סיני. מעל ההר מצוירים הענן, הקולות, הברקים והשופר, על פי המתואר בתורה. האמן אף עיטר את היצירה בציטוטים ממנה:
“וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל […] וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל” (שמות יט, ג-יט).
נשים לב לידיים האוחזות את לוחות הברית, ידיו של משה כמובן. דמותו של משה לא צוירה, בוודאי מפני האיסור “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה” (שמות כ, ג), הנזכר על אותן לוחות עצמן. מסיבה זו גם לא צוירו דמויותיהם של בני ישראל העומדים בתחתית ההר, אלא רק צוטט הפסוק המציין זאת.
שלוש הדלתות הנותרות מציגות את כלי המשכן. הדלת הימנית העליונה מתארת את מנורת שבעת הקנים:
מכאן נעבור לדלת השמאלית מלמטה:
לפנינו שולחן לחם הפנים, שהיה מכלי המשכן, כמצווה בתורה (שמות כה, כג-ל). מדי שבת בשבתו היו מניחים על השולחן במשכן ובמקדש את שנים עשר לחמי הפנים, כשהם מסודרים עליו בשתי מערכות. בכל אחת מהמערכות היו שישה לחמים, המופרדים ביניהם בגלילי זהב. לכך כנראה התכוון האמן, שצייר על השולחן שני כלים בעלי שש קומות. הוא אף ‘הכריע’ במחלוקת האמוראים באשר לצורתן של אותן קומות – ‘סניפין’ בלשון הגמרא (בבלי, מנחות צד ע”ב): לדעת ר’ חנינא הן היו מרובעות ולדעת ר’ יוחנן הן היו בצורת קונוס, בדומה לציור שלפנינו.
משני צדי השולחן היו ה’בדים’, אלו הם המוטות לנשיאתו (שמות כה, כו). נשים לב ל’מעקה’ המקיף את השולחן, כנאמר בתורה: “וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב, וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב” (שמות כה, כה). נביט גם בשני בכלים המונחים על הארץ. אלו הם, כפי הנראה, שני בזיכי הלבונה. את הלבונה היו מקטירים בשבת לאחר קרבן מוסף. כך פסק רמב”ם להלכה:
“מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת על השולחן לפני ה’ בהיכל שנאמר: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ הכהן וגו’ (ויקרא כד, ח). ודבר ברור בתורה שהוא שתים עשרה חלות, כל חלה שני עשרונים. ועורכין אותו [על השולחן] שני סדרים, שש חלות בכל סדר, חלה על גבי חלה. ובין כל שתי חלות [מניחים] שלשה קנים של זהב כדי שתהיה הרוח מנשבת בו [בין חלה לחלה]. וסומך כל מערכה בשתי קְשָׂווֹת [=בתומכים מן הצדדים]. ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה, שנאמר: וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה (שם, ז). וכלי זה הוא הנקרא ‘בזך’. נמצאו שני קומצי לבונה בשני הבזיכין. ושוליים [=תחתיות רחבות] היו לבזיכין, כדי שיניחום על השולחן” (רמב”ם, יד החזקה, הלכות תמידיו ומוספין, פ”ה ה”א-ה”ב).
ונסיים בדלת הימנית התחתונה:
זהו מזבח הזהב. מקומו של מזבח הזהב במשכן ובמקדש היה בהיכל, בין מנורת הזהב לשולחן הפנים. הוא היה רבוע ושימש את הכוהנים להקטרת הקטורת. ‘בדים’ – משני צדיו שימשו לנשיאתו, בדומה לשולחן הפנים, ככתוב: “וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו, וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה” (שמות ל, ד). אינני יודע להסביר מדוע נמנע האמן מלצייר את קרנות המזבח – אלו הם הריבועים הקטנים מעל כל אחת מפינותיו. אינני יודע גם מדוע צייר שני כלי קטורת ולא אחד, אולי כדי להמחיש את השימוש במזבח הקטורת פעמיים ביום – מדי בוקר וערב – עם הקרבת קרבן התמיד (שם, ז-ח)?
5.2021
