ד"ר איל דודסון

חיפוש
Close this search box.

מתעניינים בסיור? צרו קשר

מעמד “ברית בין הבתרים” הלא-נודע שהתרחש בירושלים

צדקיהו היה אחרון מלכי יהודה. על אף היותו נצר לשושלת מלכי בית דוד, עלייתו לשלטון (בשנת 597 לפסה”נ) התרחשה לאחר שהבבלים כבר השתלטו על ירושלים והגלו את קוֹדמוֹ, יהויכין, שהיה דֹּודוֹ. נבוכדנאצר השני מלך בבל היה זה שמינה אותו, על מנת שישמש פקיד מטעמו ובחסותו, והוא קיבל לידיו “מַמְלָכָה שְׁפָלָה” (יחזקאל יז, יד).

הנביא ירמיהו תיאר אירוע ברית של שחרור עבדים, שהתרחש בירושלים בימיו של צדקיהו:

“הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה’ אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים, לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד, וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ. וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים, ויכבישום (וַיִּכְבְּשׁוּם) לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת “(ירמיהו לד, ח-יא).

מה הרקע לאירוע, ומתי בדיוק התרחש? מה הייתה הברית שנכרתה באותו מעמד? ובכלל, מה משמעותה של ‘קריאת דרור’ לעבדים ולשפחות, אם מיד אחר כך אדוניהם ‘כובשים’ אותם שוב?

דיני העבדוּת על סוגיה השונים פורטו בתורה (שמות כא, א-יא). דגש מיוחד ניתן לזכויות השחרור של העבד והשפחה, אפילו במקרה שהעבד מסרב לצאת לחופשי ומצהיר על רצונו להשתעבד לאדוניו לנצח. במקרה כזה, רוצעַ אדוניו את אוזנו של העבד, “וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם” (שם, ו). אבל הואיל ואין ביהדות ‘עבדות עולם’, נפסקה ההלכה שגם עבד כזה יוצא לחופשי בשנת היוֹבֵל, אחת לחמישים שנה.

“אמר ר’ ישמעאל בנו של ר’ יוחנן בן ברוקא: מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. כיוון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר. נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן” (בבלי, ראש השנה ח ע”ב).

בימיו של צדקיהו, כאמור, התרחש אירוע מרכזי של ‘קריאת דרור’ לעבדים ולשפחות, כנראה בערב יום הכיפורים בתום שנת היובל. האירוע מתואר בכתוב באווירה חגיגית, אבל לפתע פתאום מתהפך הסיפור, והאדונים תופסים את העבדים והשפחות שהם בעצמם שחררו זה עתה. לפי מסורת חז”ל, התרחש האירוע בשנה השביעית למלכות צדקיהו, דהיינו בשנת 590 לפסה”נ, באותה שנה בה התמרד צדקיהו בבבל – מרד שהוביל לחורבן ארבע שנים אחר כך (ראו רש”י ורד”ק בפירושיהם על ירמיהו). מסורת זו אף קשרה את האירוע לתיאור אחר, שנכתב בספר יחזקאל:

“וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת ה’ וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי. וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים, חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה’. הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם (יחזקאל כ, א-ד). באותה שעה כרת צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם […] (ירמיהו לד, א) […] אלו ואלו מתוך מרד. באותה שעה מרד צדקיהו במלך בבל, והלך וסמך על מלכי מצרים” (סדר עולם רבה, פרק כו).

חז”ל קשרו אפוא את המרידה של צדקיהו בבבל עם מרידתו בה’: שעבוד העבדים והשפחות לאחר שחרורם היה חטא משום שהיה מנוגד לחוקי התורה, כשם שהמרידה בבבלים הייתה חטא משום שהייתה מנוגדת להוראות נביאי האמת. אולי המרידה הדתית באה על רקע ההצלחה הזמנית של המרד הפוליטי, שכן באותם הימים נאלצו הבבלים לעזוב את ירושלים כדי להקדים ולבלום את הצבא המצרי, והמצור הוסר לפי שעה מעל העיר (ירמיהו לז, ה). אין ספק שמראה נסיגת החיילים האשורים ומחנות הצבא הנטושים סביב ירושלים גרמו לפרץ של שמחה והקלה בין תושבי ירושלים ומגניה, כמו גם לתחושות של שאננות וביטחון עצמי.

תוכחתו של ירמיהו לא אחרה לבוא, ועמה נבואת הזעם על ירושלים ואנשיה, שלא מבינים שהאשורים נחושים לשוב בהקדם לעיר ולהדק מחדש את המצור עליה:

“לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה’ אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה (לְזַעֲוָה) לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם, וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל. וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם, וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם. הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה’ וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ, וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב” (ירמיהו לד, יב-כב).

החזון הנורא של ירמיהו חושׂף בפנינו עובדה מרתקת שלא הכרנו קודם לכן: החטא לא היה רק בעצם גְּזֵלת הדרור מן העבדים אלא גם בהפרת ברית, ברית של מעבר בין בִּתְרֵי בהמות שנשחטו לשם כך. מעמד כזה מכונה ‘ברית בין הבתרים’, והוא נדיר למדי בתנ”ך. ‘ברית בין הבתרים’ הידועה ביותר היא ברית היסוד בין ה’ ובין אברם אבינו, שבה הובטח להרבות את זרעו ולתת לו את הארץ (בראשית טו, ט-כא). שחזור מעמד כה נשגב רק לשם הבטחת שחרור עבדים ממשעבדיהם נראה מוגזם, ונראה כי בשחזור ‘ברית בין הבתרים’ ביקשו צדקיהו ואנשיו גם להצהיר אמונים לה’ באופן שאין יותר משמעי ממנו, אלא שהם הפרו אותה מיד אחר כך.

מערת צדקיהו, המשמרת – לפי המסורת – את סיפור בריחתו של צדקיהו מירושלים, בניסיון להימלט מידי הבבלים (קרדיט: רון פלד, ויקיפדיה).

 

כאמור, על פי מסורת חז”ל, פרשייה זו היא גם הרקע לנבואת יחזקאל בפרק כ. עיון בפרק זה מגלה שהנביא מגולל באריכות, באזני אותם “אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל” שבאו אליו, את כל תולדות הבוגדנות והמרדנות הישראלית בה’, מימי גלות מצרים ועד ימיהם. אבל בניגוד לירמיהו, שבחרון אפו מנבא חורבן ומוות, יחזקאל שכבר גלה לבבל ולא נמצא בירושלים בשנותיה האחרונות, מסיים את נבואתו דווקא בדברי נחמה ותקווה, ובחידוש מפתיע של ברית הנצח בין אלוקי ישראל ובין עם ישראל בארץ ישראל:

“כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה’ שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ, שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם. בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם, וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לַאֲבוֹתֵיכֶם. וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם, וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי, לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה'” (יחזקאל כ, מ-מד).

 

9.2022

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן