מעבר מנדלבאום: כיצד הונצח שמו של חסיד ירושלמי במעבר גבול בין־לאומי?

ר’ שמחה מנדלבוים (מקור: ד’ תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, ב, תל אביב 1947, עמ’ 587).

משפחת מנדלבוים התיישבה ברובע היהודי, בסביבת רחוב משגב לדך 36, במבנה שנודע באותה תקופה כ’חצר פינטו’, ור’ שמחה נמנה עם באֵי בית הכנסת החסידי ‘תפארת ישראל’. נשים רבות שביקשו להתברך מפיה של אסתר ליבה – בת האדמו”ר, פקדו את ביתם. גם על ר’ שמחה, שהקדיש את זמנו ומרצו למען הציבור, הילכו סיפורים רבים. אחד מהם, למשל, ארע בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הטורקים הטילו גזרת גיוס על הגברים היהודים. גזר דין מוות ריחף מעל ראשם של המשתמטים, וחיילים נשלחו לחפשם.

“בבוקרו של יום ראש השנה, בלכת ר’ שמחה בשעה מוקדמת לתפילה, פגש בקצין המשטרה הטורקית […] הקצין מסר לר’ שמחה כי קיבל פקודה לערוך חיפוש בבתי הכנסת אחר משתמטים. הדבר גבל בפיקוח נפש של ממש. ר’ שמחה אמר לו כי קודם לכך, ראוי הוא שיערוך ביקור בביתו. הוא לא הרפה מהאיש עד שנֵיאות לו, והם צעדו יחד הביתה. מבלי להתפלל, מבלי להאזין לתקיעות ומבלי לשמוע קריאת התורה, ישב ר’ שמחה לסעודה עם הקצין, כשהוא פוקד להוציא את כל מאכלי החג הדשנים והערבים, ולהגישם לסירוגין. בינתיים שלח להודיע בכל בתי הכנסת כי יזדרזו להתפלל ולסיים, בעוד הוא ואורחו מפליגים בסעודה דשנה שנמשכה עד הצהריים…” (ד’ כהן, וילכו שניהם יחדיו, ירושלים תשס”ט, עמ’ 270-269).

משפחתם של ר’ שמחה ואסתר ליבה התברכה בעשרה ילדים, וביתם שבעיר העתיקה היה צר מהכילם. בהאמינם בחשיבותה של הרחבת ההתיישבות היהודית, העדיפו בני הזוג לבנות את ביתם דווקא בריחוק מריכוזי השכונות היהודיות, בשולי שכונת שיח’ ג’ראח שמצפון לעיר העתיקה.

“יום אחד החליט ר’ שמחה לבנות לו בית בירושלים, לקיים מצות בניָן הארץ. החלו המתווכים מציעים לו בתים נאים ומרווחים בשכונותיה היפות של ירושלים. צחק ר’ שמחה ואמר להם: לקנות בית יכול כל אדם, אבל לבנות בית בירושלים במו ידיך – אז קנית מצוה גדולה. משראו כך הציעו לו מגרשים במרכז העיר ואף בשכונת רחביה המכובדת, אבל ר’ שמחה אמר להם: אם כבר לבנות אזי לפחות לקיים מצות הרחבת גבולה של ירושלים. ומשהציעו לר’ שמחה מגרש בסמוך לכנסיָת סנט ג’ורג’ החליט לקנותו מיד באמרו למתוְכים כי הנוכרים אשר בנו בסביבה [את] בית החולים האִטָלקי ואת כנסיָת סנט ג’ורג’ בסמוך ירצו בודאי לקנות את יתר המגרשים, ולכן אקנה אני ואתקע טְריז ביניהם, ויבואו עוד יהודים ויבנו בסמוך. נמצא שפתחתי פתח להרחיב גבולה של ירושלים מצפון, לתת לה לירושלים מבוא ושער מצפון” (ש’ אבן אור אורנשטיין, ירושלים וארץ ישראל, ירושלים תשמ”ז, עמ’ 10-9).

הבניין, שנחנך ב־1929, היה עצום בממדיו. היו בו 25 דירות, רובן הוצעו להשכרה, וכן בית כנסת קטן. רבים מדיירי הבניין היו סטודנטים באוניברסיטה העברית, שנחנכה בהר הצופים 4 שנים קודם לכן. ר’ שמחה מנדלבוים עצמו נפטר חודשים אחדים לאחר חנוכת הבית, בגיל 61. בתחילה נראה כי לשכונה היהודית הקטנה יש עתיד מבטיח, אבל מיקומו בסמיכות לאוכלוסייה ערבית בשנים המתוחות הִקשה על הקיום בו. בשנות המאבק על המדינה שבדרך הוצבה על גג בית מנדלבוים עמדה של ‘ההגנה’, שהשקיפה על השכונות הסמוכות בית ישראל, בתי אונגרין, בתי זימברגן ונחלת יצחק. מתחת למיטתה של הרבנית הישישה אסתר ליבה הוסלקו כלי נשק.