עליית תלמידי הגר”א – הגאון מווילנה, הייתה מן הגורמים המשמעותיים ביותר שהשפיעו על תחילת העת החדשה בירושלים. חדורי תודעת שליחות הם שיקמו את חצר האשכנזים, שעמדה בחורבנה מאז ננטשה בשנת 1720. האבות הידועים והמוכרים של עליית ה’פְּרוּשים’ היו יוצאי שְׁקְלוֹב – ר’ מנחם מנדל, ר’ סעדיה ור’ ישראל. הם וחבריהם הניחו את התשתית להתיישבות האשכנזית-הליטאית בצפת ובירושלים.
האנייה שעל סיפונה היו ראשוני העולים ה’פרושים’ עגנה בנמל הקטן של חיפה ביום ח’ באלול תקס”ח (31.8.1808) ולפיכך ראוי לראות ביום הזה את נקודת הציון ההיסטורית לפרשיית ההתיישבות החשובה הזו. זה נכון, ובכל זאת לא הם היו הנחשונים, ואבן הפינה שהם הניחו לא הייתה הראשונה. כבר בשנת 1772, יצאה מווילנה קבוצה של עולים, ובראשה ר’ עזריאל משקלוב. חבורה זו נשכחה כמעט לחלוטין מספרי ההיסטוריה, ועיקר ידיעותינו אודותיה נמסרו מפי ר’ אריה לייב פרומקין, מוותיקי חוקרי ירושלים (נפטר ב-1916), בקצרה ובתמצית:
שׁוְעת אחינו האשכנזים גרי עיה”ק [=עיר הקודש] בימים האלה באה והגיע[ה] גם עד אחיהם אנשי גאולתם, בני רוסיא ופולין, ותעשׂ שם רושם נמרץ בלבבם הטהור, ואספו אסיפה גדולה מגאוני וגדולי רוסיא, בעיר וילנא המעטירה. ושם גמרו פה אחד להחזיר כבוד ישוב האשכנזים בירושלם על מכונו, ויוָעצו להגיע למטרתם, ויאמרו לשלוח לירושלם איזה משפחות מראשי גדוליהם אשר יוָדעו על ידם איך ובמה לרפא מחץ מכתם, והתנדב לדבר ההוא הרב הצדיק המפורסם, ר’ עזריאל משקלאב, זקנו של הגאון בעל פאת השֻלחן [דהיינו, סבו של ר’ ישראל משקלוב], ויהי הוא הראשון אשר התנדב להענין הקדוש הזה, ויסע משם הוא [ו]בני ביתו בשנת תקל”ב [1772], והחל ליָסד את הישוב של האשכנזים (א”ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלם, ירושלם תרפ”ח-תר”צ, ג, עמ’ 72).
כאמור, פרשייה זו הותירה חותם היסטורי דל. ר’ עזריאל בעצמו תכנן לחזור לווילנה במסגרת פעילותו, אבל נפטר בדרך ונקבר באיזמיר. גם על גורלם של שותפיו למסע כמעט לא נודע דבר. פרומקין הוסיף עוד פיסת מידע על אחד מהם:
עם הרב ר’ עזריאל הנ”ל התלוה בשנת התק”ל[ב?] החסיד, ר’ חיים ב”ר חיים, חתנו של ר’ שבתי חפץ מוילנא […] והרב הנזכר בא לעיה”ק [=לעיר הקודש], ובה שבה נשמתו למעוֹנהּ (שם, שם).
מי אתה, ר’ חיים בן ר’ חיים? ‘דרישת שלום’ מפתיעה ומרגשת הגיעה לאחרונה מבית הכנסת הגדול בווילנה, שעל חורבותיו נבנה בית ספר מקומי.
בית הכנסת הגדול בווילנה, 1899.
שלט הנצחה לבית הכנסת בחזית בית הספר שנבנה על חורבותיו, 2007 (צילום: באדיבות ד”ר יוסי סטפנסקי).
ביסודות חורבותיו של בית הכנסת בווילנה התנהלה לאחרונה (2019) חפירה ארכאולוגית בניהולו של הארכאולוג הישראלי (!) ג’ון זליגמן. את ממצאיו המרתקים הוא סיכם במאמר:
הממצא המרגש ביותר שנמצא בחפירה היה שברי כתובת שיש, משנת 1796:
לפרט [=בשנת] “תעלנו [=תקנ”ו (1796)] בשמחה לארצנו” נדבו ר’ אליעזר ור’ שמואל בני ר’ חיים, שחי בטבריא תוב”ב. חי”ש [חי שנים]. ותמת שרה אב”ר [אמנו בת ר’] שבתי [ביום] ד’ אדר “ולירושלים מבשר [=תקמ”ב (1782)] אתן”, וא”ר [ואבינו ר’] חיים ב”ר חיים מת שם ז’ ניסן [בשנת] “אתה תקום [=תקמ”ו (1786)] תרחם ציון (צילום: ג’ון זליגמן, רשות העתיקות).
ההיסטוריון ד”ר אריה מורגנשטרן, שבספרו ‘מיסטיקה ומשיחיות’ חקר את עליות הפרושים והצביע על מגמותיהם המשיחיות, עמל על פענוח הכתובת וזיהה את אותו ר’ חיים עם ר’ חיים שבתלס, שהיה מעשירי הקהילה בווילנה. ר’ חיים עלה ארצה עם בני משפחתו, התיישב בטבריה וניהל את כספי התמיכה שנשלחו מווילנה.
עובדה זו כשלעצמה מאלפת. ידענו שבשנת 1764 ניסו ראשוני החסידים, ובהם ר’ נחמן מהורדנקא ור’ מנחם מנדל מפרימישלן, להיאחז בטבריה. בשנת 1777 הם זכו לתגבור משמעותי של קבוצת חסידים גדולה, בראשותו של ר’ מנחם מנדל מוויטבסק (‘שיירת החסידים’). והנה, מתברר כעת שבין שני הגלים הללו הופיע בטבריה גל מתיישבים נוסף, דווקא של ‘מתנגדים’.
כספי התמיכה בעולים החדשים נאספו בווילנה בקופת ‘רוזני וילנה’, והכתובת מזכירה גם את שני בניו של ר’ חיים, אליעזר ושמואל, שהיו בעצמם ממנהלי קופה זו. ד”ר מורגנשטרן אף טוען כי בין העולים באותה עת נמנה גם חותנו של ר’ חיים, ר’ שבתי חפץ, שהיה מגביריה הנכבדים של וילנה ובן משפחתו של הגר”א.
בכתובת מבית הכנסת בווילנה נטען כי ר’ חיים “מת שם” – היכן “שם”? בטבריה שבה חי, או בירושלים שנזכרה בפסוק אחר כך? התשובה לכך נמצאה בדברי פרומקין הנ”ל, ואומתה, כנראה, בבית העלמין העתיק בהר הזיתים. מצבתו של “הח'[כם] המעולה כה”ר חיים אשכנזי” נמצאה, ולצדה מצבתה של אשתו, “האשה הכבוּדה מרת שרה נ”ב [נוות ביתו (של)] כה”ר חיים אשכנזי”:
צילום: ג’ון זליגמן, רשות העתיקות
חוקר בית העלמין בהר הזיתים אודי מזרחי צורף הציע לזהות את המצבות הללו עם ר’ חיים שבתלס ואשתו שרה:
https://www.facebook.com/udi.mizrachi.7/posts/10157391698816564
ג’ון זליגמן במאמרו אימץ את ההצעה, שנראית אכן משכנעת. המצבות נמצאו אמנם בחלקה ספרדית של בית העלמין, אבל באותה תקופה לא הייתה חלקה אשכנזית. על המצבה של בני הזוג אף נחרת הכינוי “אשכנזי”, למען הסר ספק.
תודתי לד”ר יוסי סטפנסקי על עזרתו בהכנת הרשימה, ולד”ר אריה מורגנשטרן ודניאל שני שקראו אותה והעירו את הערותיהם המחכימות.
7.2020
