Search
Close this search box.

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

מה קורה בירושלים בזמן ההתרחשויות בשושן הבירה?

גיליון 208, אדר ב’ תשפ”ד

“וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה” (אסתר א, א).

מי היה אחשוורוש, המלך הנלעג והטיפש, המסוגר בחצרות ארמונו ואיננו שולט אפילו על הנעשה בשרביטו ובחותמו? במסורות ובמחקר מתקבלות תשובות שאינן מוחלטות, והניסיון להתמצא בכרונולוגיה של המלכים הפרסים-האַחֶמֶנים מוביל לעתים קרובות לבלבול. עיקר מקורו של הבלבול הוא בזהות של כמה מלכים שנקראו באותו שם, בכרוניקות שאינן זהות ובריבוי של הצעות זיהוי. מכאן נובע גם הקושי לתארך את סיפור מגילת אסתר.

ההנחה הרווחת היא שיש לזהות את אחשוורוש עם חְשְׁיָארְשָׁה הראשון (המוכר גם בשמו היווני קְסֶרְקְסֶס, מלך בשנים 465-485 לפסה”נ). בזמנו הגיעה הממלכה הפרסית לשיאה, וכללה מרחבים עצומים – מאגן הים התיכון ועד המזרח הרחוק. הוא התמודד עם מרידות רבות, אבל בספרי ההיסטוריה הוא זכור כמי שהפסיד ליוונים באחת המערכות הצבאיות המפוארות ביותר בעולם הקדום, בשנת 479 לפסה”נ. לאחר שנרצח תפס את מקומו בנו, אַרְתַּחְשַׁסְתָּא הראשון (המוכר גם בשמו היווני ארטקסרקסס, מלך בשנים 424-465 לפסה”נ), שיש הסבורים שדווקא אותו יש לזהות עם אחשוורוש המקראי.

חְשְׁיָארְשָׁה הראשון (צילום: Darafsh, המוזאון הלאומי של אירן).

 

לא באנו להכריע בשאלת זיהויו של אחשוורוש, אלא להסיט את המבט משושן הבירה אל ירושלים בזמן שבו – בין כּוֹסית אחת לשנייה – מצליחים מרדכי ואסתר לבטל את גזרת המן ולתלות אותו על עץ גבוה חמישים אמה. בהנחה שאחשוורוש הוא חשיארשה הראשון או ארתחשסתא הראשון, האירועים מתרחשים במאה ה-5 לפסה”נ.

ירושלים ובית המקדש חרבו בשנת 586 לפסה”נ, ומרדכי עצמו היה בן הדור הרביעי לגלות (קיש הוא זה שהוגלה מירושלים, ולא מרדכי!):

“אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל” (שם ב, ה-ו).

תושבי יהודה גלו לבבל, התגעגעו ונשבעו אמונים לירושלים.

“עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה, שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה’ עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי. אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהילים קלז, א-ו).

בשנת 538 לפסה”נ הכריז כורש, אבי הממלכה הפרסית, על ההיתר לגולי יהודה לשוב ולשקם את בירתם החרבה (עזרא א, א-ד). לקריאה נענו שני גלים של עלייה: האחד, של 12,000 איש, בהנהגתו של ששבצר, הוא אולי שנאצר בן יהויכין מלך יהודה (דעת מקרא, עזרא א, ח). גם בראש העלייה השנייה עמד מנהיג מבית דוד – זרובבל בן פדיה בן שאלתיאל בן יהויכין מלך יהודה (חגי א, א). אתו עלו 30,000 איש.

אחת הפעולות הראשונות של שבי ציון הייתה ייסוד המזבח, לעת עתה ללא בית המקדש:

“וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו, וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים… מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’, וְהֵיכַל ה’ לֹא יֻסָּד… וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם, וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה’ (עזרא ג, א-ח).

המלך כורש העניק את האישור לבניית בית המקדש השני (שם ו, ג-ה), אבל ירושלים לא הייתה ריקה מאדם. כנראה התיישבו בה גורמים שונים לאחר חורבנה, והם לא הניחו ליהודים לחדש את המקדש. עזרא כינה אותם “צרי יהודה ובנימין” או “עם הארץ”:

“וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה. וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל, לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ. כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס. וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה ומבלהים (וּמְבַהֲלִים) אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס. וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ, כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא… כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם” (שם ד, א-ז).

עזרא מזכיר כאן את אחשוורוש ברשימת מלכי פרס, שבזמנם הופרעו פעולות בניית בית המקדש באמצעות לחצים פוליטיים שפעלו את פעולתם:

“רבה בר עופרן אמר משום ר’ אלעזר, ששמע מרבו ורבו מרבו מאתיים: וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ (אסתר ה, ג) – ‘חצי המלכות’, ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו – בנין בית המקדש” (בבלי, מגילה טו ע”ב).

ואכן, בעקבות ‘כתבי השטנה’ פרסמו הרשויות הפרסיות צווי הקפאת בנייה וכפו אותם בכוח:

“אֱדַיִן, מִן דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא, קֱרִי קֳדָם רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן, אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל יְהוּדָיֵא, וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל. בֵּאדַיִן, בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם…” (עזרא ד, כג-כד).

תרגום מארמית (דעת מקרא): “אז, מאשר נקרא פתשגן הנשתְּוָן (המכתב) של ארתחששתא המלך, לפני רחום ושמשי הסופר ועמיתיהם, הלכו בחפזון לירושלים, אל היהודים, ובטלו אותם בזרוע וחיל (-וכֹחַ)”.

אבל יחד עם כל זאת, כנראה בימיו של דרייווש הראשון, הצליחו שבי ציון להתגבר על המכשולים ולחנוך את בית המקדש בשמחה ובהתרגשות גדולה:

“וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה’, וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה’ עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה’ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה’ עַל הוּסַד בֵּית ה’. וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ, זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל, וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם, כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק” (שם ג, י-יג).

עזרא מדגיש שחלק מהנוכחים זכרו “את הבית הראשון ביֹסדו”, ולמראה הבית השני בכו “בקול גדול”. האם היה זה בכי של התרגשות מן החדש או של געגוע לישן? הנביא חגי, שנמנה גם הוא עם השבים לירושלים, פנה אל אותם חברים מבוגרים, שזכרו את הבית הראשון בתפארתו, ועתה הם מאוכזבים מרה מעליבותו של בית המקדש השני, וניסה לעודד אותם:

“מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן, וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה, הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם. וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה’, וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ, נְאֻם ה’ וַעֲשׂוּ, כִּי אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם ה’ צְבָאוֹת. אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם, אַל תִּירָאוּ… גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, אָמַר ה’ צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם, נְאֻם ה’ צְבָאוֹת (חגי ב, ג-ט).

המלך דרייווש הראשון חילק את הממלכה, שלא הייתה גדולה כמותה עד אז בתולדות האנושות, ל-20 סָאטְרָפְּיות (או אֲחַשְׁדַּרְפָּנויות), אחת מהן נקראה עבר נהרא (עבר הנהר בארמית, דהיינו האזור המשתרע ממערב לנהר פרת ועד הים התיכון). עבר נהרא חולקה ליחידות מנהל – פַּחְווֹת, אחת הקטנות שבהן הייתה פחוות יהד או יהוד (“לִיהוּד מְדִינְתָּא” – עזרא ה, ח) – כנראה הטיית שמה של ממלכת יהודה הקדומה. פחוות יהוד כללה חלקים מצומצמים של הרי יהודה וירושלים, שפלת יהודה ומדבר יהודה, ובירתה הייתה מדרום לירושלים, בתחומי קיבוץ רמת רחל של ימינו. כך סבורים הארכאולוגים, שגילו באתר מאות קנקנים עם טביעת “יהד” או “יהוד”, מבנים מפוארים עם גנים ובריכות מים.

תגליות בפארק הארכאולוגי ברמת רחל (צילום: Gellerj, ויקיפדיה).

 

במהלך התקופה הפרסית הצטרפה יהוד למהפכה העולמית ששינתה את עולם המסחר. מעתה כבר לא היה לסוחרים צורך לשקול פיסות של מתכת יקרות במאזניים בכל קנייה וקנייה, אלא היה שלטון מרכזי שיצר פיסות בגודל ובמשקל על פי תקן והטביע עליהן את חותמו. פחוות יהוד הנפיקה מטבעות, עדות לאוטונומיה פיסקאלית שהיא אוטונומיה ברמה גבוהה מאוד. זה מעיד על אמונו של השלטון, וכן על הבנתו בחשיבות ריצוי היהודים.

שני צדי מטבע ‘יהוד מדינתא’, עם סמלי הנשר או הבז וצמח השושן הצחור, שכמותו נמצאו רבים ברמת רחל. על המטבעות מופיעה המילה  (“יהד”) באלפבית עברי עתיק (קרדיט הצילומים: Fiddler, ויקיפדיה). מטבע זה היה ההשראה למטבע השקל החדש, שהופק בישראל (קרדיט הצילום: בנק ישראל):

כך מתחילה תקופת הבית השני. תקוות חדשות, רוח חדשה בית המקדש נחנך בירושלים. היינו מצפים שהשמועות יגיעו לבבל, ויגרמו לגל עלייה ענק, אבל רוב רובו של העם העדיף להישאר בבבל ולבכות על נהרותיה. ובמקום להזדהות עם שבי ציון ומאבקיהם לכינון יהודה וירושלים הם מבלים במשתאות מפוקפקים.

“וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים, בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ… וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים, וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ” (אסתר א, ה-ז).

על כך העירו חז”ל במדרש:

  • “וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים – משונים מיבעי ליה? אלא כשהוציאו כלי בית המקדש, ראו אותם הכלים שהיו משתמשין בהם ונשתנו, לכך נאמר: וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים… מִכֵּלִים שׁוֹנִים – כליו נאים משל כל העולם, וכלי בית המקדש היו נאות מכליו. משל למטרונא [=לגברת נכבדה] שמבטת [=שמביטה] בשפחתה, כל זמן שהיא מבטת בה פניה משתנות, כך כל זמן שמראים כליו עם כלי בית המקדש משתנין ונעשו כעופרת” (ילקוט שמעוני, שם).

אלו כורעים תחת נטל הבניין, ואלו במשתאות בשושן הבירה. ליהודים כבר לא קוראים נחמיה וחכליה (= נחמת ה’, חכה לה’) אלא מרדכי ואסתר – שמות של אלילים בבליים. האם נוכל להמחיש טוב יותר את הקרע בין שבי ציון לבין בני הגולה? האם נוכל להבין את היהודים בירושלים, שכבר לא סובלים רק מכתבי שטנה, הם הרי כלולים בתוך “שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה”, וגם עליהם מרחפת גזרת ההשמדה?

ברקע האירועים הללו מגיעה עלייתם של עזרא (בשנת 457 לפסה”נ) ונחמיה (בשנת 445 לפסה”נ) לירושלים, אבל היריעה תקצר בפעם הזו מכדי לעיין בקורותיהם.

 

ולסיום, דרישת שלום מנשף המסכות “באולם המחשמל של פינגולד” (כלומר, באולם עם התאורה החשמלית בבתי פיינגולד, ברחוב יפו 31), בפורים תרע”ג (1913). “הקהל מתבקש להתנשף”:

להרחבה בעניין זה קראו את מאמרו של ד”ר דותן גורן:

הבדלו מן העדה הרעה הזאת!

כתוב את הכותרת כאן

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן