גיליון 175, תמוז תשפ”ג
ר’ שמואל לעווי (Levi) הניח את מזוודתו בפינת בית הכנסת. הוא היה עייף ותשוש מן המסע הארוך לירושלים, אבל בעוד כמה דקות הוא יהיה שקוע בתפילת מנחה, התפילה הראשונה שלו בירושלים שכה חלם להגיע אליה. לעווי עוד לא ידע היכן ילון באותו לילה, מן הסתם ימצא בתוככי העיר אכסנייה או מלון קטן להניח את ראשו היגע. הוא נדהם לגלות שבכל אזור הכניסה לעיר אין בית הארחה אחד לקבל את פניהם של הבאים לירושלים. באותו רגע החליט להקים ‘בית הכנסת אורחים’, בו ימצאו הבאים בשערי העיר קורת גג וארוחה חמה. ‘שעריה’ של ירושלים היו באותה עת, בשנת 1905, באזור מחנה יהודה שברחוב יפו, וזה המקום שנראה לו המתאים ביותר למטרה זו.
ר’ שמואל לעווי נולד בדרוהיטשן שבפולין (כיום בבלארוס) וגלה לארצות הברית. הוא נהג לחלק את זמנו בין לימוד בספרי המוסר לבין מלאכת החייטות שממנה התפרנס. הוא עצמו לא היה בעל הון, וכדי להגשים את חזונו הוא גייס כספים בארץ מוצאו ובאמצעותם רכש בית בן קומה אחת ברחוב יפו 92, לצד שכונת מחנה יהודה, מול השוק, ועליו הוסיף שתי קומות נוספות, ומעליהן עוד מבנה עשוי עץ ופח ומגדל תצפית בן שתי קומות. המבנה המוזר והבלתי-אופייני לירושלים תפס עד מהרה את תשומת הלב של תושבי העיר, שליוו את בנייתו בסקרנות:
עיתון ההשקפה, 4.7.1906
‘גורד השחקים’ של זהרי חמה, 1905. בראש מגדל התצפית הכתובת “בן פורת יוסף”. בחזית הקומה הרביעית נכתב: “בית הכנסת זהרי חמה להמתפללים כותיקין, נוסדה במחנה יהודא בירושלם ש'[נת] תרס“ח [1908]”. בשלט בחזית הקומה השלישית נכתב בעברית “שמואל לעווי חייט מאמריקה”, ובאנגלית “S. LEVY. AMERICAN TAILOR“.
את שלוש הקומות התחתונות ייעד לעווי לאכסנייה ומטבח, בתכולה מֵרבית של 50 איש, לו הוא קרא: ‘הכנסת אורחים הגדול תפארת ציון וירושלים’. בית המלון העממי הופעל בידי ילדיו ונכדיו של לעווי, ללא כוונות רווח.
ר’ שמואל לעווי בבית הכנסת זהרי חמה, 1920 לערך (תצלום: אשר אהרן קרישבסקי).
הקומה הרביעית של הבניין הוקדשה לבית כנסת, בו התפללו בכל בוקר עם הנץ החמה. זו הסיבה שבית הכנסת נקרא ‘זהרי חמה’ – ביטוי מברכות קריאת שמע בתפילת שחרית בשבת: “אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה, הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה”.
“תפילתו במניין הנץ החמה היתה, בבית הכנסת זהרי חמה בשכונת מחנה יהודה בירושלים. כשני מניינים קבועים היו שם. וחזן מומחה היה להם, חכם אליהו רפול. אליהו המכַוון נקרא, ושני טעמים בדבר, שהיה יודע לכוון בשמות, ושהיה יודע לכוון את השעה. לכוון את השמות אין אני יכול לבאר לכם, שאין לנו עסק בנסתרות, לכוון את השעה כיצד, שהיה מסיים את ברכות קריאת שמע תכף להנץ החמה, לקיים מה שנאמר ‘ייראוך עם שמש’ […] בזהרי חמה רגילים היו בתפילת הנץ, ואליהו המכוון מתפלל כדרכו בלא להסתכל בשעון כלל. וכשהוא אומר ‘גאל ישראל’, תכף מציצה עליהן החומה ועומדים להתפלל. דומה שהחמה כבר פרשׂה את חופתה האדומה על פני המזרח ומתאווה היא להופיע בכל הדרה, אלא שממתנת היא עד שתשמע את אליהו המכוון אומר ‘גאל ישראל’, ואז זורחת […] לא דמה רחוב יפו שבא בו לתפילה לרחוב יפו שחזר בו לביתו. אותו רחוב שליווה את פסיעותיו לבית הכנסת בדממה והקשיב לברכות השחר שלו בשלווה, נרעש הוא ונרגש. בני אדם נחפזים למלאכתם אצים ורצים ומתקבצים […]” (ח’ סבתו, כעפעפי שחר, תל אביב 2005, עמ’ 15-12).
גולת הכותרת של בית הכנסת זהרי חמה הייתה מערכת השעונים שהוצבה בחזית הקומה השלישית: במרכז נקבע שעון שמש מעגלי למחצה, בקוטר מרשים של 5 מטרים, והוא זה שקבע ללא עוררין את זמנה של תפילת השחרית ‘כוותיקין’. זהו פרי יצירתו של השען הירושלמי משה שפירא, שהצטיין באמנות שעוני השמש. ראו:
צריכת קרני השמש הראשונות בבוקר היא הסיבה לגובהו החריג של המבנה הצנום. אבל שְׁמֵי ירושלים עקשניים הם, ומכוסים לעתים קרובות בעננים, ולכן קבע שפירא מעל שעון השמש שני שעונים מכאניים נוספים – השמאלי מורה את השעות האירופאיות, דהיינו השעות הרגילות אצלנו כיום, בעוד הימני מורה את השעות הערביות (‘שעון ארץ ישראל’) שנהגו אז באימפריה העות’מאנית, שירושלים הייתה נתונה עדיין בשליטתה. ב’שעון ארץ ישראל’ מתחיל היום בן 12 השעות עם זריחתה של החמה ומסתיים עם השקיעה, כך שהמחוגים מצביעים הישר למעלה (‘שעה 12’) בשעה שש לערך (בבוקר ובערב).
חזית בית הכנסת זהרי חמה בימינו (מקור: Yoninah, ויקיפדיה).
ברבות השנים תפס בית הכנסת את חלקיו התחתונים של המבנה. בשנת 1940 פרצה שרפה בבניין, והוא נפגע ונזנח. בשנת 1980 שוקם המבנה בידי עיריית ירושלים, ללא קומותיו העליונות, וגם השעונים שוחזרו. תפילת שחרית ב’נץ’ בבית הכנסת זהרי חמה מתקיימת גם בימינו מדי בוקר. בנוסף לכך, מתקיימים בו מספר רב של מנייני מנחה וערבית ושיעורי תורה, הניזונים לא מעט מקהל לקוחות שוק מחנה יהודה, על סליהם ועגלות השוק העמוסות.
