גיליון 239, כסלו תשפ”ה
האם מותר ליהודים לקבל תרומות מגויים?
זו שאלה הלכתית סבוכה, עם רגישויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, שהעסיקה פוסקי הלכה רבים בעבר, ורלוונטית מעת לעת גם בימינו. שאלה זו עלתה במאה ה-17, ועוררה דיון מרתק שחושף את פניה ההיסטוריים של החברה היהודית בירושלים בתקופה זו. אבל לפני שנגיע אליה, נקדים בקצרה כי ברקע הדיון עומדים פסיקת הגמרא הפוסלת באופן עקרוני קבלת תרומה מגוי (בבלי, בבא בתרא ח ע”א – ע”ב), וכן הגינוי ליהודי המקבל צדקה מגוי בפרהסייה, שהוא בכלל הפסולים לעדות (בבלי, סנהדרין כו ע”ב), וכפי שנימק רש”י בפירושו במקום: זהו חילול ה’. כלומר, אין ליהודי להתבזות בפניו של גוי. וכך פסק רמב”ם להלכה:
“אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו”ם בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן העכו”ם בצנעה הרי זה מותר. ומלך או שר מן העכו”ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עכו”ם בסתר כדי שלא ישמע המלך” (רמב”ם, יד החזקה, הלכות מתנות עניים, פ”ח ה”ט).
ואכן, רבים מן הפוסקים פסקו לאסור קבלת תרומות מגויים. אמנם, בדבריו של רמב”ם כבר בולטות ההסתייגויות לאיסור הגורף, והן שעומדות בבסיס הדיון בהיתרים אפשריים: מהם גדרי ה”פרהסייה”? האם כל גוי הוא “עכו”ם” (עובד כוכבים ומזלות)? כיצד ייקבע מתי אי אפשר להסתפק בתרומות יהודים? מה בין תרומה פרטית לתרומה ציבורית? ומה בין תרומה למתנה? האם ההלכה מבחינה בין יעדי התרומות? ועוד ועוד.
הר הבית ואזור הרובע היהודי בראשית המאה ה-17, מבט ממזרח.
Beauvau, Ierusalem, Nancey [1615]
וכעת, למאה ה-17: ‘השער העליון’ – כך כונה אז השלטון העות’מאני המרכזי בראשות הסולטן – ישב באיסטנבול הרחוקה. בראשית המאה חלה הידרדרות במצב השלטוני, ובהתאמה עלה כוחם של שליטים מקומיים שנהגו בנתיניהם כבשלהם. במחוזות רבים של האימפריה שלטו השוחד, העוול, השחיתות והאימה. ב-1625 התמנה מוחמד אבן פָּרוּח’ למושל (סָנְגָ’ק-בֵּיי) ירושלים, ובשתי שנות שלטונו עשׁק באכזריות את התושבים, ובמיוחד את בני המיעוטים – היהודים והנוצרים. הוא השליך לבית הכלא שבמצודת דוד את נכבדי היהודים, ובכללם הרב ישעיה הלוי הורוויץ (‘השל”ה הקדוש’), ואיים להוציאם להורג אם לא יקבל מידי הקהילה סכום עתק – 20,000 גרוש. שלטון הסחיטה והמוות העמיד את הקהילה בפני מצב נורא, שתועד בספר חרבות ירושלים, שמחברו אנונימי:
“ויהי היום, קם הרשע בן רשע מחמד בן פרוך, בעל מום רע סומא באחת מעיניו, וינשְׂאוֹ לבו לקנות מאת משנה המלך את ממשלת ירושלם לימים ידועים, ויבא ירושלמה ושלוש מאות איש עמו אחוזי חרב וגבורי חיל […] ויפקד שומרים בכל הדרכים לבלתי נתון מקום לשום אדם לצאת מן העיר, והיו מביאים אותם כפותים ומיָסרים אותם ביסורים שונים ולוקחים ממונם, ויתן עיניו בעשירי עם הארץ, ובעל כרחם הוציא מידם כסף וזהב לרוב, ותמלא הארץ צעקה גדולה על החמס אשר בכפיו” (חרבות ירושלם [מהדורת א’ רבלין], ירושלם תרפ”ה, עמ’ 13-12).
לבסוף הצליחו היהודים לאסוף בקושי רב את מרבית הסכום והמנהיגים שוחררו, אבל הקהילה נותרה מרוששת לגמרי. משלא פסקו מעשי הסחיטה, נמלט השל”ה לטבריה וסופו שנפטר שם.
“שער השמים – פירוש נאה על הסידור” שנכתב בירושלים, מאת הרב ישעיה הלוי הורוויץ. כינויו ‘השל”ה’ נגזר מראשי תבות שם ספרו הנודע והנפוץ ‘שני לוחות הברית’. תצלום שער מהדורת אמסטרדם תק”ב (1742).
הקהילה היהודית בירושלים, ובפרט האשכנזית, כמעט חרבה בימיו של אבן פרוח’, ושנים רבות נדרשו לה כדי להשתקם. בשנת 1627 התכנס בלובלין ‘ועד ארבע ארצות’ – המוסד המרכזי של יהדות פולין, והחליט על ייסוד מערכת גבייה מרכזית למען עניי האשכנזים בארץ ישראל (ראו: י’ היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלם תש”ה). קהילות פולין וליטא אכן נרתמו למשימה, אבל עד שנשאו התרומות פרי ניתך על ראשן אסון נורא. בגזרות ת”ח-ת”ט (1649-1648) חרבו מאות קהילות בפולין ובאוקראינה והנשארות הידלדלו והתמעטו.
המשבר החמור בירושלים הוא הרקע ליציאתו לחו”ל של הרב המקובל נתן שפירא, שליח עדת האשכנזים בירושלים, למסע גיוס כספים בשנת 1655. הוא הגיע בתחילה לאיטליה, בוונציה הדפיס את ספרו טוב הארץ, העוסק בשבח ארץ ישראל, ומשם המשיך למרכז אירופה ולמערבה. באמסטרדם שבהולנד פגש יהודים שחיים בחופש דת וברווחה, ומאוגדים בשלוש קהילות גדולות ויציבות: קהילה אשכנזית, ובתוכה רבים מפליטי פרעות ת”ח-ת”ט, קהילה ספרדית וקהילה של צאצאי האנוסים בפורטוגל, שכינו עצמם ‘פורטוגזים’. שפירא התאכזב לנוכח ההיענות הדלה של היהודים באמסטרדם לפתוח את לבם וכיסם למען יהודי ירושלים, אבל הוא פגש שם חבר חדש ומעניין: הרב מנשה בן ישראל, שנולד ב-1604 בפורטוגל למשפחת אנוסים שברחה לאמסטרדם מאימת האינקוויזיציה. בן ישראל היה דמות ציבורית ידועה, תלמיד חכם, איש השכלה ומייסד בית הדפוס העברי הראשון בעיר.
הרב מנשה בן ישראל, ציור דיוקן המיוחס לרמברנדט.
שפירא פגש את בן ישראל במצב רוח סוער במיוחד. באותם ימים ממש עסקה ממשלת אנגליה, בראשותו של אוליבר קרומוול, בשאלת חרותו של האדם להאמין באלוהיו. בתוך כך, בדצמבר 1655, כינס קרומוול את ועידת ווייטהול (Whitehall) כדי לדון באפשרות השבתם של היהודים לאנגליה, לראשונה מאז גרושם 365 שנה קודם לכן, בשנת 1290. לשם כך הוא הזמין את הרב מנשה בן ישראל, כנציג העם היהודי, שנענה מצדו בהתלהבות. המשותף לשפירא ולבן ישראל היה דאגתם לגורל היהודים האשכנזים המוכים, בן ישראל חלם על פתרון בקצה המערב – באנגליה, בעוד שפירא שהה באמסטרדם כדי למצוא פתרונות בקצה המזרח – בארץ ישראל. איננו יודעים כיצד התגלגלו השיחות ביניהם, אבל בשלב מסוים הציע בן ישראל את עזרתו בגיוס כספים למען יהודי ירושלים בקרב מכריו הנוצרים. שפירא, יש להניח, הופתע מן הרעיון הנועז והמקורי, אך לא התנגד. הוא נאות להיפגש עם גורמים נוצרים באמסטרדם, והללו פנו להנרי ג’סי, כומר אנגלי, שנענה ברצון לפתוח בארצו מגבית מיוחדת למען עניי היהודים בירושלים. הנרי ג’סי עצמו העיד בשנת 1658 על השתלשלות העניינים:
“מצב היהודים בירושלים בזמן האחרון היה כזה, שלא יכלו לחיות ולהתקיים בה ללא איזושהי תמיכה או הקצבה שנתית מאחיהם שבחוץ לארץ, כיון שהמקום איננו מספק להם עבודה כלל, או אך מעט עבודה שיוכלו להתפרנס ממנה. אולם אהבתם למקום מאלצת אותם להישאר בו, אם כי מתוך עוני ומחסור מרובים. ואחיהם שבחוץ לארץ, בין העמים, הראו את רצונם לתמוך בהם בירושלים, כדי שהמקום לא יישאר עזוב ללא מספר ניכר של בני עמם, שישמרו עליו כאילו היה נחלתם, או לפחות שיהיה להם בו מעמד, ויפגינו את תקוותיהם, עד לבוא התחיה המלאה […] אולם מאז החורבן שבא מחמת המלחמה על פולין, ועל המחוזות האחרים שמהם נשלחה להם התמיכה, הם היו נתונים במחסור גדול ביותר. והדברים הגיעו לידי כך שבשנת אלף שש מאות וחמישים וחמש, ארבע מאות מאלמנותיהם מתו מתוך רעב, וכיון שהמסים שהוטלו עליהם על ידי התורכים נגבו בחזקה ובדרכי אלימות, הם נגררו לבית כלא, בתי הכנסיות שלהם נסגרו, רבניהם וזקניהם הוכו, ונהגו בהם באכזריות. וכך, כדי למצוא הצלה […] הם שלחו שנים מבין ראשי רבניהם לאחיהם שבאירופה, כדי להודיעם על מצבם ולבקש מהם עזרה כלשהי. שמו של ראש הרבנים היה נתן שפירא, בנו של הגביר הגדול ראובן דויד טעבל, תלמיד חכם גדול ובקיא בקבלה שלהם, אדוק גדול, צדיק ועניו, שבבואו עם בן לוייתו מירושלים בשליחות זו, ובהשיגו באמשטרדאם עזרה מעטה בלבד מהיהודים הפורטוגזיים, התוַדע בדרך מקרה אל כמה מידידינו הנוצרים, שריחמו עליו מפאת מצבם, ומרצון עצמם נענו לתת להם עזרת מה מבין ידידיהם הנוצרים האחרים […] עם כסף זה הלכו להם, והוא הספיק להם רק לסלק את הריבית של חובות היסוד שלהם, ולתת כמה דורונות לגדוליהם, וכדי להאריך להם את זמני שאר התשלומים” (מ’ איש שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, תל אביב 1979, עמ’ 355-354).
היענותו של הנרי ג’סי להירתם לעזרת היהודים לא נבעה בהכרח מאהבת ישראל. ג’סי היה כומר אנגלי שנמנה עם כת המילניאריסטים-האדוונטיסטים, שהאמינו שהגאולה תלויה בהמרת דתם של היהודים, ונראה שבאמסטרדם פגש שפירא את חבריו ההולנדים. תיאוריו של שפירא על צרות היהודים בירושלים בוודאי מילאו אותם שמחה רבה, שכן מצאו בהם הוכחה לאמיתות אמונתם. מבריאת העולם ועד המבול עברו 1,656 שנים, ולפי חשבונם 1,656 שנים אחרי הולדתו של ישו – זהו זמנם שלהם – צפוי מאורע מרשים לא פחות. בשנת 1656, כך הם צפו, עומדת להתרחש ‘הביאה השנייה’ – חזרתו השנייה של ישו, “התחייה המלאה” בלשונו של ג’סי, ולכן יש משמעות משיחית רבה למצבם של היהודים בירושלים. באותה אגרת חשף ג’סי טפח מהשקפת עולמו הבעייתית על היהודים:
“אף על פי שאלוהים רוצה כי יושפלו, בכל זאת לא ירשה שיושמדו. ואף על פי שהוא רוצה כי יהיו נבוכים, בכל זאת לא ירשה כי יתייאשו מתקוה” (שם, עמ’ 355).
הנרי ג’סי ערך אפוא ‘גיוס המונים’ מיידי, כדי לסייע לאומללים המחזיקים בידיהם את מפתחות הגאולה בעל כורחם. הוא אסף בתוך זמן קצר 1,300 לירות שטרלינג, סכום גדול באותם ימים בהתחשב בעובדה שהתמיכה השנתית של האשכנזים בירושלים הגיעה לכדי 6,500 ליש”ט. ב-22 באפריל 1657 התקבל הסכום בירושלים.
בית הכנסת מנחם ציון ברובע היהודי בימינו, עומד במקומו של בית הכנסת האשכנזי במאה ה-17 (צילום: אלעד זגמן).
סיפור תמיכתם של הנוצרים ביהודי ירושלים היה יכול להסתיים כאן, אלא שג’סי הוסיף וגילה שהתרומה עוררה התנגדות בירושלים וזעם כלפי הרב נתן שפירא:
“כששמעו כי הנוצרים עזרו לרבי נתן ולחברו בתרומה ונתמכו על ידם, ומשחשדו בהם שהם פנו לנוצרים כדי לקבל אותה עזרה, היה בדעתם להשפיל את כבודו בבתי הכנסת שלהם, עד שקיבלו ידיעה אחרת. ומשנודע להם כי התמיכה לא ניתנה לרגל פניה כלשהי מצד הרב אל הנוצרים, אלא שמתוך הצעה שהוצעה מרצונם הטוב של הנוצרים לעזור לו מבלי שביקש זאת, ושאין לראות בזה כל אשמה אם הרב קיבל מה שהוצע מתוך רצון, הם השלימו עם זה” (שם).
דבריו של ג’סי מעורפלים מעט. מי היה שותפו של הרב נתן שפירא? מה הייתה “הידיעה האחרת”? מה באמת גרם ליהודי ירושלים להתרצות לבסוף ולקבל את התרומה המאוסה?
מקור הלכתי יהודי מאותם ימים משלים את התמונה ההיסטורית: שאלה שהופנתה אל אחד מרבותיה הספרדים החשובים של העיר במאה ה-17 – הרב יעקב חגיז, ראש ישיבת בית יעקב, תועדה בספר השאלות והתשובות שלו. מקור זה מאשר לנו שהתרומה הנוצרית התקבלה בירושלים, ואכן עוררה פולמוס מר:
“שאלה: בהיות שיש באינגילטירא [=באנגליה] גוים שאינן עובדין את הצלמים, אבל משתפין שֵׁם שמים עם דבר אחר. ויש שמתנדב לבו לשלוח צדקה לעניי א”י מספקא לן [=אנו מסתפקים] אם מותר לקבל מהן לפרוע חובות הגוים שמצֵרים לישראל ויש סכנה בדבר […] ואת”ל [=ואם תמצי לומר] שאסור לקבל מן הגוים מ”מ [=מכל מקום], אבל להיות שבעַוֹנות נגזר שְׁמד באותה מדינה והרבה מהם יש שנטמעו והוו להו כתינוק שנִשְׁבה לבין הגוים, ואית לן למימר [=ויש לנו לומר] דאותם הנודרים מסתמא הן מזרע ישראל […]” (הרב יעקב חאגיז, שו”ת הלכות קטנות, קראקא תרנ”ז, ח”ב סי’ צב).
השאלה נוסחה באופן שמרמז לרב הנשאל שיש פתחים להתיר את התרומה, הגם שאינה ‘כשרה’: התורמים עובדי אלילים – אבל לא ממש, ומלבד זאת נראה שאינם גוים ‘לגמרי’, אלא יהודים שהתנצרו. ובכלל, יהודים הרי נתונים ב”סכנה”, כך שזו איננה צדקה רגילה. הרב חגיז חש בניסיונו של השואל להשפיע על שיקול דעתו, ואף נזף בו על כך ששאלתו “לא נשאלה כהוגן”, מה גם שנשאלה למפרע לאחר שהכספים כבר התקבלו:
“תשובה: ש'[אלה] זו נשאלה כמה שנים בתר דעביד עובדא השליח ולא נשאלה כהוגן, שאם הציע בה שיש סכנה בדבר איך כתב אח”כ ואת”ל דאסור מ”מ שאם יש סכנה, כיון שאין בזה אביזרא דע”ז [=(הנאה) מרכוש של עבודה זרה] למה יהא אסור לקבל לכתחילה […] כ”ש [=כל שכן] אם אינם עובדים ע”ז כמו שבא בשאלה […] וטענה שהיה שם שמד, וי”ל [=ויש לומר] שישראל הוא הנותן, האי מילתא תליא באשלי רברבי [=דבר זה תלוי ב(פסקיהם של) חכמים חשובים], אם אותם אנוסים הם מחמת נפשות או שאינם יוצאין מחמת ממון, ואדרבה זה גרוע דאיכא מילי [=שיש עניין] דמן הגוי מקבלין ומן המשומד אין מקבלין […] סוף דבר: אם עבר וקבל ינתן לגוים בעלי החובות ואין שם בית מיחוש כלל” (שם).
ובכן, לאחר שהביע את מורת רוחו מכל העניין, ולאחר כמה הסתייגויות, פסק הרב חגיז במשפט קצר וחפוז ‘להכשיר’ את כספי תרומות הנוצרים ללא חשש (“ואין שם בית מיחוש כלל”), אולי מחוסר ברירה לנוכח מצבם המחפיר של עניי האשכנזים בירושלים. כך מילאה לבסוף התרומה הנוצרית את קופת הקהילה האשכנזית ואפשרה לה לנשום לרווחה – לזמן קצר כמובן, עד שתתרוקן שוב.
נראה שהפרשייה שהסעירה את ירושלים שככה כעבור זמן לא רב. היהודים כנראה היו עסוקים הרבה יותר בבעיות המחייה והקיום היומיומי, ישו לא טרח להתגלות (אם כי ‘משיח’ אחר בהחלט עומד להתגלות בתוך זמן קצר – שבתי צבי, אבל זה כבר סיפור אחר), והחברה הירושלמית מחלה לרב נתן שפירא על ‘חטאו’. בשנת 1657, זמן קצר אחרי שובו לירושלים, נשלח הרב שפירא שוב לאיטליה כדי לאסוף תרומות לירושלים. את שהותו שם הוא ניצל להדפסת שני ספרים נוספים: מצת שִׁמוּרים, על סוד מזוזה, ציצית ותפילין, ויין המשוּמַר, על איסורי שתיית יין נסך וגילוח פאת הזקן. בתום שליחותו השתקע ברג’ו אמיליה שבצפון איטליה, שם נפטר ב-1666.
להרחבה:
H. Popkin, “Rabbi Nathan Shapira’s Visit to Amsterdam in 1657”, J. Michman (ed.), Dutch Jewish History: Proceedings of the Symposium on the History of the Jews in the Netherlands, November 28 – December 3, 1982, Tel Aviv and Jerusalem 1984, pp. 185-205.
