מתעניינים בסיור? צרו קשר

“להוריד את זה!” סיפור הסרתו של שלט הרחוב בסמטת אל-בוראק

הקמטים החרושים על פניהן של אבני הכותל הקשישות מסתירים אינספור סיפורים. על אחת מהן, בלב עזרת הגברים ברחבת התפילה, חצוב מלבן קטן. מה הוא מספר?

עד שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים לא הייתה רחבת הכותל אלא סמטה צרה, כ-3 מטרים רוחבה.

יהודיות מתפללות בסמטת הכותל בסוף המאה ה-19 (גלויה של חברת לבנון, אוסף הגלויות של הספרייה הלאומית, ירושלים).

 

שמה הערבי של הסמטה היה אל-בוראק, לזכר סוסתו הפלאית של הנביא מוחמד, שהמתינה לו למרגלות הכותל המערבי בשעה שעלה מהר הבית השמימה כדי לקבל מצוות מאללה. הסמטה הייתה למעשה ככל סמטאות העיר העתיקה ושימשה למעבר העוברים והשבים בשכונת המוגרבים. שכונת המוגרבים הייתה השכונה המוסלמית, שבתיה סולקו עם הכשרת רחבת הכותל לתפילה מיד לאחר השחרור. הפעם לא נעסוק בפינוי שכונת המוגרבים אלא בשלט הרחוב – סמטת אל-בוראק. היוזמה לכך הייתה של דוד בן גוריון, שהיה באותם ימים ראש הממשלה לשעבר וחבר כנסת מן השורה. כך הוא כתב ביומנו ביום שלאחר שחרור ירושלים:

דוד בן גוריון בכותל המערבי, 8.6.1967 (באדיבות גטי אימג’, אוסף משפחת הרב יוסף שכטר).

 

“אחד החיילים” היה מילואימניק ירושלמי ששירת ככתב ‘מחניים’ – ביטאון הרבנות הצבאית הראשית. כך העיד דוד קוליץ על זיכרונותיו מאותו יום היסטורי:

https://www.youtube.com/watch?v=tg1d4MicFJ0

דוד קוליץ מסיר את שלט רחוב אל-בוראק מהכותל המערבי (צילום: מיכה ברעם).

 

כאמור, לביקורו של בן גוריון נלווה עזר וייצמן, באותם ימים אלוף בצה”ל – ראש אג”ם (אגף המבצעים), ומי שיהיה לימים שר הביטחון ונשיא המדינה השביעי. הסרת שלט הרחוב היה אירוע שנחרת היטב גם בזיכרונו, ואף הוא סיפר עליו ועל תחושותיו:

“היה שם שלט-רחוב, בערבית ובאנגלית. ‘אל בורק’ היה כתוב עליו, כשם סוסו של מוחמד. (האגדה המוסלמית מספרת, שעל סוסו זה דילג מוחמד מהר הבית למכה). שלט אופייני לעיר העתיקה, עשוי חרסינה בצבעי ירוק-כחלחל, בעל אופי מזרחי. פתאום אומר בן גוריון: ‘להוריד את זה!’, בחיתוך הדיבור הפסקני שלו, שגורם לך שתרצה לבצע. כאילו היתה זו מילת-קסם צץ חייל, קפץ על כתפיו של חייל אחר, ניסה להסיר את השלט, לא יכול – וניפץ אותו לרסיסים בפטיש קטן. (רק כעבור זמן נתגלתה לי זהותו של החייל המנפץ: דוד קוליץ, שדרכינו נפגשו אחר-כך והוא נמנה עם הקרובים שבידידי הצעירים). בן גוריון לא אמר זאת – ולי מעולם לא נזדמן לשאול אותו על כך, אבל היתה לי הרגשה, שבהוראתו : ‘להוריד את זה’ – ביטא איזה צורך למחוק ולמחות 19 שנה של ‘אל בורקיות’, 19 שנה של מועקה ומחדל. הסימליות של המעשה הזה דבקה בי. הרגשתי באותן שניות, שאנחנו עומדים בפיתחה של תקופה חדשה ועורכים את חשבון-הנפש הלאומי שלנו” (עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, תל אביב 1975, עמ’ 292).

אבל בטרם נערוך חשבון נפש לאומי, נתעכב מעט על העובדות ה’חשובות-באמת’. כיצד נופץ השלט? כאמור, בן גוריון זכר “מקל”, קוליץ עצמו זכר פטיש, אבל התמונה לעיל, ששווה יותר מאלף מילים, מעידה על גרזן. ומי אחז בגרזן? לכאורה דוד קוליץ, כאמור, אלא שהשתמרה תמונה אחרת מאותו אירוע, ובה נראה חייל אחר, שאיננו דומה כלל לקוליץ, כשהוא מבצע את אותו מעשה ממש:

(מתוך: ש’ רבינוביץ וי”י ברונשטיין, הכותל המערבי: הלכות ומנהגים, ירושלים תשס”ט, עמ’ צח).

 

מה היה הכלי ושל מי הייתה היד שאחזה בו? אולי למי מהקוראים יש תשובה?

 

תודתי לחברי, חוקר ירושלים ומורה הדרך ד”ר שמואל בהט, על הערותיו המחכימות.

 

10.2021

 

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן