“כדרך שבא לִרְאוֹת כך בא לֵירָאוֹת”: עיון במצוות העלייה לרגל

(באדיבות הקרן למורשת הכותל המערבי).

מן הביטוי “יֵרָאֶה” נגזר אחד השמות הנרדפים למצוות העלייה לרגל – ראיון. מכאן גם נגזר שמו של אחד הקרבנות בבית המקדש ברגלים – עולת ראייה. מה משמעותו של ביטוי זה? מי הוא הרואה, ומה הוא רואה?

בפשטות, הפועל בפסוק הוא בבניין נפעל ובצורת עתיד. דהיינו, הזכר העולה לרגל הוא המחויב להיראות אל פני ה’. אבל חכמינו דייקו: “כדרך שבא לִרְאוֹת כך בא לֵירָאוֹת” (בבלי, חגיגה ב ע”א). כלומר, הפועל “יֵרָאֶה” הוא בבניין נפעל ובבניין התפעל בו-זמנית: לא רק להיראות אל פני ה’ אלא גם לראות את עצמו כמי שעומד אל פני ה’. העלייה לרגל נועדה אפוא לא רק להביא את עולה הרגל אל חצרות המקדש (“לִרְאוֹת”), אלא להעמיד אותו בפני החוויה הנשגבה של העמידה כביכול בפני השכינה, הרגשת ההתעלות הרוחנית הגבוהה ביותר (“לֵירָאוֹת”).

אבל רש”י, בפירושו על הגמרא, מציב ממד נוסף למעמד ההֵיראוּת – הממד האלוקי:

“[יִרְאֶה] כתיב, וקרינן יֵרָאֶה. “יִרְאֶה כל זכורך את פני האדון”, דמשמע שהאדם רואה את השכינה. “יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון”, משמע שהאדון בא לראותך. הקיש הכתוב ראייתך לראייתו. כדרך שבא לראותך, כך הוא בא לֵירָאוֹת ממך” (רש”י, בבלי חגיגה ב ע”א).

לפי הסבר זה, מצוות העלייה לרגל מקרבת את האדם לשכינה, אבל לא פחות מכך מקרבת את השכינה אל האדם, כביכול. האם ייתכן יחס הדדי בין האדם לבין ריבונו? האם אנו רשאים ליצור משוואה ביחסים בינינו לבין הקב”ה? הכתוב עצמו השיב על כך בחיוב: “וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם”! כלומר, ה’ מצפה כביכול לבואם של עולי הרגלים, וכשהם לא מקיימים את המצווה הם משיבים את פניו ריקם.

ובכל זאת, מחשבה זו מעוררת אי נחת. האם אפשר להעלות על הדעת מערכת יחסים הדדית וסימטרית בין האדם לבין אלוקיו? האם ייתכן שהתורה המחנכת להרחקה מהגשמת האל, היא זו שמספקת לאדם חוויה שעלולה להזכיר לו ביקור במקדש אלילי, כשהפסל המוצב בתוכו מצפה למחוות של המבקר הסוגד לו? האם ייתכן שאלוקים, שמלוא כל הארץ כבודו והוא שלם מכל שלם, זקוק לשירותם של יצירי כפיו שימלאו את מחסורו?

כמובן שלא ייתכן, אבל בעייה זו אכן עומדת בבסיס רעיון המקדש, שהוא כביכול ביתו של האל המזמין את האדם לביקור. המקראות התמודדו עם הקושי בהזדמנויות שונות, אחת מהן נזכרה בספר שמות:

“מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ” (שמות כ, כא).

אם כך, קרבת ה’ אל האדם בעת הקרבת הקרבן לא נועדה למילוי סיפוקו של האל המצפה לתשורה, אלא למילוי סיפוקו של האדם: משמעותה היא “אבוא אליך וברכתיך”. הברכה האלוקית היא השפעת הטוב והשפע אל האדם, אבל היא לא תבוא מאליה. כדי לזכות בה נדרש האדם להתקרב אל האל, ליראות אל פניו.

לפי זה, מובן שהמברך הוא האל והמתברך הוא האדם, שכן מי שזקוק לברכה הוא זה שחסר דבר מה. אבל בעומק העניין, ולאור דבריו של רש”י לעיל, זהו הצד האחד של המשוואה. הצד השני הוא, שגם האל עצמו מבקש כביכול את קרבת האדם כדי להתברך ממנו. הקב”ה ברא את עם ישראל כדי להאיר ולהגדיל את שמו בעולם, כדי להשלים את מעשי הבריאה. בכך שעם ישראל מקיים את המצוות וממלא את ייעודו, בכך שיהודי עולה לרגל ליראות אל פני ה’, הוא כביכול ממלא את חסרונו של ה’ בעולם, ולכן הוא מברך אותו. זהו סוד הברית בית עם ישראל לקב”ה.

מערכת היחסים ההדדית הזו, של ה’ המברך את האדם והאדם המברך את  ה’, היא סוד כוחם של בית המקדש וירושלים – “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ” אתם מצדכם, והוא מצדו “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה, ח). “ברכו את ה'” מצדכם, והוא מצדו “יברכך מציון”:

“שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה’ כָּל עַבְדֵי ה’ הָעֹמְדִים בְּבֵית ה’ בַּלֵּילוֹת. שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ, וּבָרְכוּ אֶת ה’. יְבָרֶכְךָ ה’ מִצִּיּוֹן, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ” (תהילים קלד, א-ג).     

‘הראייה’ במצוות העלייה לרגל מתייחסת אפוא לאדם ולריבונו של עולם. אנו באים לראות ולהיראות בפניו, ואף הוא כביכול בא לראות ולהיראות. זו הדרך להבין את הסיפור הנורא על ר’ ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול, שבשיאו של יום הכיפורים, באותם רגעים שניגש לקודש הקודשים להתחנן לה’ לברך את עמו, התבקש הוא עצמו לברך את הקב”ה:

“תניא, אמר ר’ ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה’ צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא. ואמר לי: ישמעאל בני ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו” (בבלי, ברכות ז ע”א).

זהו ביטויו הייחודי של הקשר בין הקב”ה לבין עם ישראל, וזהו עומק הקשר ביניהם כפי שמתבטא במצוות העלייה לרגל.