בשנת 1874 נוסדה בסְלוֹבּוֹדְקָה – פרבר של העיר קוֹבְנָה שברוסיה (כיום בליטא) – ישיבת כנסת ישראל. מייסד הישיבה, ר’ נתן צבי פינקל – ‘הסבא מסלובודקה’ – הועיד את הישיבה לחינוך תלמידיה בדרך ‘תנועת המוסר’: לימוד יומי קבוע בספרי מוסר והתכנסויות של חבורות תלמידים לדיון בדיני תוכחה ובתחבולות לעקיפת היצר הרע. הישיבה, שהנציחה את שמו של מייסד תנועת המוסר – ר’ ישראל מסלנט, זכתה להצלחה ונודעה כאחת הישיבות המעולות במזרח אירופה. אלא שבתוך כמה שנים פקדו את הישיבה כמה משברים, הן פנימיים והן חיצוניים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התפזרה הישיבה ונדדה ממקום למקום. לאחר המלחמה, ב-1920, חזרה ישיבת כנסת ישראל לסלובודקה, אבל הימים הבאים לא בישרו שקט ושלווה. בשנת 1924 פרסמה ממשלת ליטא חוק לגיוס בחורי ישיבות. משמעות הגיוס לצבא הליטאי היה אבדן כמעט ודאי של אורח החיים היהודי, למי שישרוד בחיים כמובן.
איך מצילים את בחורי הישיבה? בראשו של ‘הסבא מסלובודקה’ עבר רעיון מקורי ומהפכני: להעלות את הישיבה לארץ ישראל, על אברכיה ורבניה. הוא קרא לר’ חאצקל והטיל עליו את המשימה לצאת לארץ ישראל ולחפש מקום מתאים. ר’ חאצקל – הוא ר’ יחזקאל סרנא – היה עילוי צעיר, בסך הכול בן 17, כאשר התקבל לישיבה בשנת 1907. ראש הישיבה, ‘הסבא’, שם עיניו בבחור הכישרוני, קירב אותו אליו והיה לרבו המובהק. ר’ חאצקל נענה מיד לאתגר והגיע לירושלים. ירושלים נהנתה באותם ימים משלווה ביטחונית יחסית, אבל התושבים עצמם לא היו שלווים כלל וכלל. כשביקר בשכונות ‘היישוב הישן’ החרדי, נתקל ר’ חאצקל במריבות, במשׂטמה ובפאשקווילים בכל פינת רחוב ובכל חדר בשטיבלך. ישיבת סלובודקה זקוקה למקום נינוח, חם ואוהב, כך הוא חשב לעצמו, וירושלים הקנאית תתקשה לקלוט אותה. חברון, שהייתה גם עיר קדושה וגם נמצאה בה קהילה יהודית ותיקה ואמונה על מסורת הכנסת האורחים של אברהם אבינו, התאימה בדיוק לאווירה שהוא חיפש.
בתוך כך, השלים ר’ נתן צבי פינקל בזריזות את ההכנות לעלייה. ב-1925 עלה לחברון עם תלמידיו והקים את הישיבה במבנה גדול בפאתיה המערביים של העיר. מראה כזה, של עליית ישיבה שלמה מן הגלות, היה מיוחד במינו ולא נראה בארץ ישראל מזה מאות בשנים. ‘הסבא מסלובודקה’ חלה כעבור זמן לא רב ועזב את חברון (נפטר ב-1927 ונטמן בירושלים). את מקומו בראשות הישיבה תפס ר’ משה מרדכי אפשטיין, שהשיא לאישה את בתו, פֶּשֶׁה מרים, לר’ חאצקל. ישיבת סלובודקה השתלבה בנוף החברוני אבל הייתה זרה לו מאוד – בחורי הישיבה, בדרך כלל מיוצאי ארצות הברית ומדינות אירופה, בלבושי החליפות והמגבעות שנחשבו אז מהודרים ומודרניים, היו בולטים על רקע האופי המזרחי-ערבי של העיר.
אבל אז בא חודש אב תרפ”ט (1929), ובפרעות נפגעה הישיבה אנושות. 24 מטובי בחוריה נרצחו בדם קר, ורבים אחרים נפצעו. בחברון לא יכלו עוד יהודים להמשיך לחיות, ור’ חאצקל סרנא אסף את השרידים ואת כוחות הנפש שעוד נותרו לו, והעביר את הישיבה לירושלים, לבית הכנסת אחווה (ברחוב ראשית חכמה 8).
תלמידי ישיבת חברון בירושלים, שנות ה-30 של המאה ה-20 (מקור לא ידוע, אתר קדם).
המעבר לירושלים לא עבר בקלות. קנאי ‘היישוב הישן’ מחו נמרצות נגד מנהגיהם של בני הישיבה, ובעיקר נגד תלבושתם המודרנית ופניהם המגולחים של בחוריה. (המציאות המוכרת לנו כיום, של ‘תלבושת אחידה’ – פחות או יותר – ברחוב החרדי, עדיין לא הייתה רווחת, והתפשטה באופן מוחלט רק לאחר השואה). בשנת 1939 עברה הישיבה למשכנה החדש והמרווח ברחוב חגי 24 בשכונת גאולה.
“הירושלמים הוותיקים […] שזכו לרכוש את ‘חורשת שנלר’ 21,000 אמות [=21 דונם] במחיר 5 שילינג [ל]אמה. הוקמה עליו השכונה הגדולה שכונת ‘גאולה’ בבניינים יפים ונהדרים המרהיבים את העין ומרנינים את הלב, בה מתנוססת לתפארת ישיבת כנסת ישראל חברון” (פ’ גרייבסקי, ספר הישוב: הישוב העברי מחוץ לחומת העיר עי”ק ירושלם, ירושלים תרצ”ט, עמ’ 74).
חזית ישיבת חברון בשכונת גאולה (צילום: משה ויסברג, בחדרי חרדים).
בינתיים, בשנת 1933, נפטר חותנו של ר’ חאקצל, והוא תפס את מקומו בראשות הישיבה. הישיבה, שנקראה מעתה ‘ישיבת חברון’, הפכה לישיבה מבוקשת ומרכזית, והייתה (ביחד עם מרכז הרב ועץ חיים) לאחת משלוש הישיבות הגדולות בירושלים.
קטע מתוך הנהגות ישיבת חברון, מאת ר’ יחזקאל סרנא (מתוך: השכל, א, ה [תשנ”ה], עמ’ יג-יד).
הרב סרנא התייחס לתלמידיו באהבה ובכבוד. וכך היה אומר: כתוב בתורה “ושננתם לבניך”, ודרשו חז”ל: “אלו התלמידים”. אם כן, מדוע לא נאמר במפורש “ושננתם לתלמידיך”? אלא ללמדנו שאם אין מתייחסים לתלמידים כבנים, גם תלמידים אינם.
ר’ חאצקל המשיך, גם כשגופו כבר נחלש, להרביץ מוסר בתלמידים ולהקים ישיבות ותלמודי תורה ברחבי הארץ. בימי מלחמת העצמאות (1948) השתתפו בחורי הישיבה בבניית ביצורים בשכונות רוממה, גאולה, בית ישראל ועוד, במסגרת ‘גדוד טוביה’. בחג העצמאות הראשון הונף דגל ישראל על גג הישיבה ונאמרה תפילה בהלל ובהודאה, אבל האכזבה משלטון יהודי חילוני גמרה לכך שזו גם הייתה הפעם האחרונה.
על היחס למדינה החילונית אפשר להתווכח, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: אם היו ישיבות נוספות מבצעות את המהלך הנועז ועולות בעקבות ר’ חאצקל סרנא לארץ ישראל, ההיסטוריה היהודית הייתה נראית כיום שונה. בהקשר לכך נזכיר שב-27 ביוני 1941 התחולל פוגרום ביהודי סלובודקה, ו-800 מהם נרצחו. זו הייתה רק ההתחלה לעתיד הקודר. כחודש לאחר מכן הוקם בסלובודקה גטו קובנה. מתוך 35,000 יהודי קובנה לפני המלחמה שרדו 500 בלבד.
לאחר הקמת המדינה הוסיפה ישיבת חברון לגדול, עד שבניין הישיבה לא יכול היה עוד להכיל את הבחורים הרבים. בשנת 1960 יזם הרב סרנא את העברת המוסד לשכונה מרוחקת ממרכז העיר. כעבור כשנתיים הונחה בשכונת גבעת מרדכי אבן הפינה לקריית הישיבה, שתכלול בית מדרש גדול, פנימייה לתלמידים ומגורים לצוות, שם היא שוכנת עד ימינו.
במשך השנים חלו בישיבה מספר פיצולים – בשנת 1976 הקים ר’ ברוך מרדכי אזרחי, שהיה ר”מ בישיבה, את ישיבת עטרת ישראל בסגנון תנועת המוסר (ב-2019 עברה הישיבה מירושלים למודיעין עלית). ב-1987 הקים ר’ חיים סרנא, בנו של ר’ חאצקל, את ישיבת חברון-גאולה, בסגנון חרדי-ליטאי, במבנה הישן של ישיבת חברון בשכונת גאולה. ב-1996 נוסדה במודיעין עילית ישיבת כנסת הגדולה (‘חברון ר’ הלל’) בראשות ר’ הלל זקס, שהיה ראש ישיבת חברון בירושלים ופרש על רקע מחלוקות עם הנהלת הישיבה.
מהפיצולים האלה נולדו פיצולים נוספים, אבל ישיבת חברון (המקורית) יכולה להתהדר גם בבוגריה הבולטים:
“בראש חודש ניסן תשמ”ג (1983) הסתיימה תקופת כהונתו כרב ראשי של הרב שלמה גורן (תרע”ח-תשנ”ה, 1994-1918). בבחירות לרבנות הראשית שהתקיימו בו ביום התמודדו הרב אלקנה כהנא שפירא (תרע”ד-תשס”ח, 2007-1914) והרב יצחק קוליץ (תרפ”ב-תשס”ג, 2003-1922) ויבדל”א הרב שאר ישוב כהן [2016-1927]. כעבור שבוע התקיימו בחירות לנשיאות המדינה. המועמדים היו הנשיא חיים הרצוג (תרע”ט-תשנ”ז, 1997-1918) והשופט פרופ’ מנחם אלון (תרפ”ד-תשע”ג, 2013-1923). המשותף למרבית האישים שהזכרתי הוא עובדת היותם תלמידים לשעבר בישיבת ‘חברון כנסת ישראל’. כולם היו תלמידיו של הרב יחזקאל (רב חאצקל) סרנא. אם נסקור את אלפי התלמידים שלמדו בישיבת ‘חברון’, נמצא רבנים ודיינים, מחנכים ואישי ציבור רבים, שספגו את תורתם בין כתליה. ראשי הישיבה ומנהליה השפיעו מרוחם הכבירה על אישיותם של מאות תלמידים, שהשפיעו אף הם על אלפים רבים” (י’ לייכטר, “כולם היו תלמידיו”, שבת בשבתו, 1486 [תשע”ג], עמ’ 6).
