ירושלים נתחלקה לשבטים?

מוצא גיא בן הינום אל נחל קדרון במבט ממזרח, מהר הזיתים. המחצית הראשונה של המאה ה-20 (מקור התצלום לא ידוע).

למרות התיאור המדויק למדי בספר יהושע, נותרה התשובה על שאלת מעמדה של ירושלים (יבוס) בתקופת ההתנחלות מעורפלת. במקור אחד נאמר שבני יהודה ניסו להוריש את היבוסים ללא הצלחה (יהושע טו, סג), ואילו במקום אחר נאמר שבני בנימין ניסו להוריש את היבוסים, גם הם ללא הצלחה (שופטים א, כא), אלא שבפסוק אחר נאמר שבני יהודה דווקא שרפו את העיר (שם, ח). מכל אלו כלל לא ברור לנחלתו של איזה שבט השתייכה ירושלים ומה עלה לבסוף בגורלם של היבוסים.

‘מדרש תדשא’ (המיוחס לתנא ר’ פינחס בן יאיר, אך לדעת החוקרים נכתב מאוחר לזמנו, כנראה בתקופת הגאונים), ניסה להתמודד עם הקושי:

“כתוב אחד אומר: וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו (יָכְלוּ) בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם (יהושע טו, סג), וכתוב אחד אומר: וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן (שופטים א, כא). אם בני בנימין למה בני יהודה, ואם בני יהודה למה בני בנימין? אלא בראשונה היתה ירושלים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה, העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין, שנאמר: וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם […] זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן (יהושע יח, כח). אחרי מיתת יהושע עלו בני יהודה, ולקחו את חלקם, ושרפו את העיר באש ועזבוה חרֵיבה. אבל ירושלים התחתונה, שהיתה בגורל בנימין, לא אבוּ בני בנימין להורישם, אלא שהיתה עומדת עד ימי דוד […] וכשלכד אותה דוד התחיל לבנות ירושלים העליונה, ועשה חומה בהיקף וסיבב לעליונה ולתחתונה, ונעשו שתיהן שם האחד ירושלים […] בירושלים התחתונה, שהיתה בגבול בנימין, נבנה בית המקדש בימי שלמה” (מדרש תדשא, בתוך: א’ עפשטיין, מקדמוניות היהודים, וויען תרמ”ז, פרק כב, עמ’ XLIV).

לפי הסבר זה, יש להבחין בין העיר התחתונה של ירושלים הבניימינית לבין העיר העליונה של ירושלים היהודאית. בהנחה שבביטוי ‘העיר התחתונה’ התכוון בעל המדרש לעיר דוד והר הבית ובביטוי ‘העיר העליונה’ הוא התכוון להר ציון (במושגים של ימינו), הגבול בין השבטים עבר כנראה בגיא החוצץ ביניהם (ואגב כך הוא מציע הסבר משלו לשם ‘ירושלים’ – בלשון רבים). זהו הסבר נאה אך אינו מניח את הדעת, שכן מוסכם בין חוקרי ירושלים שבימי הממלכה המאוחדת (ימי דוד ושלמה) לא חרגה ירושלים מערבה מן הגיא, והשתרעה על שטחי עיר דוד והר הבית בלבד.

כך או כך, על פי חז”ל סוגיית חלוקה בין יהודה לבנימין מסובכת עוד הרבה יותר. בגמרא הובאו שתי דעות בשאלת השתייכותה השבטית של ירושלים:

“במאי קא מיפלגי? תנא קמא סבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ורבי יהודה סבר: ירושלים נתחלקה לשבטים. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם, והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום, שנאמר: חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם (דברים לג, יב) […] והאי תנא סבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים […]” (בבלי, יומא יב ע”ב).

לפי תנא קמא (הדעה הראשונה), גבול נחלות השבטים לא התייחס לירושלים, משום ש”לא נתחלקה לשבטים”, ואילו לדעת ר’ יהודה ירושלים הייתה מחולקת בין יהודה לבנימין. לפי דעה זו, הגבול ביניהם עבר ממש בתוך בית המקדש – בחלקיו המרכזיים זכה בנימין, ואילו בחלקיו החיצוניים זכה יהודה שגם ‘סיפח’ לעצמו את המזבח.

מה משמעות מחלוקת התנאים, והאם הוכרעה? לפי מסורת אחת של מקובלים, הגבול אכן חתך את ירושלים עצמה, ואפילו חצה בית כנסת אחד. מסורת זו נמסרה מפי ר’ שלמה הכהן רבינוביץ’, שהיה האדמו”ר הראשון של חסידות רָאדוֹמְסְק (נפטר בשנת 1866):

“ציון וירושלים הם ב’ ענינים. ‘ציון’ הוא בחי'[נת] יוסף, כי כן יוסף בגימ'[טריה] ציון. ‘ירושלים’ הוא בחי'[נת] מלכות בית דוד, שבט יהודה. וכן גלה האר”י ז”ל בבית הכנסת אחת בירושלים אשר שם הוא באמצע חלק וגבול יהודה ובנימין יחד” (ר’ שלמה הכהן ראבינאוויץ, תפארת שלמה, ירושלים תשמ”ד, רמזי פסח, דף קטו ע”ב).

(אגב, מהו אותו בית כנסת חצוי? הכותב לא גילה לנו, אבל אנחנו  נגלה: בזמנו של האר”י – עד הרבע השלישי של המאה ה-16, לא היה בירושלים אלא בית כנסת אחד ויחיד, זה המכונה כיום הרמב”ן. האם שורת העמודים שחוצה את בית הכנסת הקדמון לכל אורכו מרמזת על אותו קו גבול מסתורי?)

אבל לא כך נפסק להלכה, וחז”ל נתנו לכך כמה וכמה ביטויים מעשיים. לדוגמה, פרשיית נגעי בתים אינה חלה בירושלים, משום שהיא מכוונת לנֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא יד, לג), וירושלים אינה ‘ארץ אחוזתכם’, שכן היא לא נתחלקה לשבטים (משנה, נגעים יב, ד). מאותה סיבה, גם פרשיית עגלה ערופה לא תתרחש בירושלים לעולם, משום שהיא יכולה להתרחש רק כשהנרצח יימצא בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ (דברים כא, א), וירושלים הלא לא ניתנה ‘לך לרישתה’. לכן נפסק גם שאין להשכיר בתים בירושלים, משום שהיא אינה שייכת לאיש (תוספתא, נגעים ו, ב). כך סיכם רמב”ם את הדיון:

“ירושלים מקודשת משאר עיירות המוקפות חומה […] ואין הבית נחלט בה, ואינו מיטמא בנגעים, ואינה נעשית עיר הנדחת, ואינה מביאה עגלה ערופה, לפי שלא נתחלקה לשבטים” (רמב”ם, הלכות בית הבחירה ו, יד).

הדעה שנפסקה להלכה, ושקבעה ש”ירושלים לא נתחלקה לשבטים”, הניחה יסוד רעיוני חשוב ומרכזי: עוד לפני שהפכה לבירת הממלכה בימי דוד, כבר נקבע שירושלים שייכת לכלל ישראל. ירושלים אינה שייכת לשבט זה או אחר, אלא היא נייטראלית, א-שבטית, נחלתו של כל העם, עיר המורמת מעל למחלוקות הפנימיות ולפלגנות, עיר לאומית.

“יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'” (תהילים קכב, ג-ד).

12.2021