גיליון 321, תשרי תשפ”ז
חז”ל זכרו לא-לטובה את הכוהנים הגדולים של תקופת הבית השני:
“אמר ר’ יוחנן: מאי דכתיב: יִרְאַת ה’ תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה (משלי י, כז)? יראת ה’ תוסיף ימים – זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים, ולא שמשו בו אלא י”ח כהנים גדולים. ושנות רשעים תקצרנה – זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלוש מאות כהנים. צא מהם מ’ שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה [=ויש אומרים] י”א ששמש ר’ אלעזר בן חרסום, מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו” (בבלי, יומא ח ע”ב – ט ע”א).
נראה כי אחד מאותם הכוהנים הגדולים היה יהוסף בר קַיָיפַא. קייפא היה שמה של משפחת כוהנים גדולים (“משפחת בית קופאי… ומהם כהנים גדולים” – בבלי, יבמות טו ע”ב), שהיו לה קשרי משפחה גם עם משפחת חנן, עליה כתבנו כאן:
יהוסף, שכיהן במשרה זו בשנים 36-18 לספה”נ, הוא הכהן הגדול הידוע ביותר ממשפחת קייפא. על מינויו לתפקיד סיפר יוסף בן מתתיהו:
“אחרי קיסר ירש את השלטון טיבריוס נירון… ובא אל היהודים האפארכוס ואלריוס גראטוס כממלא מקומו של אניוס רופוס. הוא שם קץ לכהונתו (הגדולה) של חנן, ומינה את ישמעאל בן פיאבי לכוהן גדול. כעבור זמן לא רב הדיח גם את זה ומסר את הכהונה הגדולה לשמעון בן קמחית. לא חלף גם על זה זמן יותר משנה אחת (מאז) החזיק במשרה, ויוסף, הוא כיפא, ירש את מקומו” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד, יח, ב).
תחלופת הכוהנים הגדולים הייתה אפוא עניינו של השלטון הרומי, ומתוקף תפקידו של הנציב ולריוס גרטוס (26-15). הכהונה הגדולה, שנועדה לשרת את באי המקדש ולרומם את העם אל עבודת הקודש, הפכה אפוא למשרה פוליטית, שבעיני השלטון הרומי נועדה לתווך ולייצג את האוכלוסייה ביהודה. אין צורך לומר שהנציב הרומי לא התעניין בכישוריו של הכהן בעבודת הקודש, ואין צורך להסביר שמכאן ועד השגת המשרה השלטונית הנחשקת בשחיתות ובערמה קצרה הדרך. נראה כי לכך כּוּוְנה ביקורתם של חז”ל בגמרא, שלא נמנעו מלכנותם “רשעים”.
יהוסף בר קייפא, המכונה גם ‘קייפא’ סתם, המשיך לכהן גם בתקופת נציבותו של פונטיוס פילטוס (36-26), וזמנם התאפיין במתיחות ותסיסה הולכת וגוברת בין השלטון ליהודים. ככהן גדול הוא שיתף פעולה עם הנציבים הרומיים, והיה מזוהה עם השלטון הרומי לא פחות מנציגיו הרומאים בארץ יהודה. זהו הרקע לעמידתו של קייפא בראשות בית הדין באחד המשפטים המפורסמים בתולדות האנושות – משפט ישו. ישו עמד בראש כת יהודית משיחית במחצית הראשונה של המאה ה-1 לספה”נ, אחת מרבות שפעלו בארץ יהודה באותה עת והתסיסו את תושביה נגד השלטון וההנהגה היהודית גם יחד. הרומאים לא סבלו את הכתות הללו ורדפו אותן עד חרמה. על פי המסופר בברית החדשה, ישו נתפס בעמק הקדרון לאחר סעודת ליל הסדר עם תלמידיו (‘הסעודה האחרונה’), הובל לחקירה בפני חנן הכהן, חותנו של קייפא, ומשם נשלח אל ביתו של קייפא, שם התכנסה הסנהדרין. חברי בית הדין לא הצליחו להרשיע את ישו על סמך העדויות לבדן, המפנה התחולל עם חקירתו של ישו עצמו:
“וַיָּקָם הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הֲלֹא תַעֲנֶה דָּבָר! מַה זֶּה יָעִידוּ בְךָ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה? וְיֵשׁוּ הֶחֱרִישׁ. וַיַּעַן הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי בֵּאלֹהִים חַיִּים שֶׁתֹּאמַר לָנוּ, אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן הָאֱלֹהִים ?וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּ: אַתָּה אָמָרְתָּ! וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם, מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת בֶּן הָאָדָם יֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה, וּבָא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמָיִם. וַיִּקְרַע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֶת בְּגָדָיו, וַיֹּאמַר: מְגַדֵּף הוּא! וּמַה לָּנוּ עוֹד לְבַקֵּשׁ עֵדִים?! הֲלֹא עַתָּה שְׁמַעְתֶּם אֶת גִּדּוּפוֹ. מַה דַּעְתְּכֶם? וַיַּעֲנוּ וַיֹּאמְרוּ: אִישׁ מָוֶת הוּא!” (מתי כו, 66-62).
לאחר שספג מכות וחרפות, הובל ישו מכאן אל הנציב פונטיוס פילטוס שגזר את דינו למוות בצליבה. כעת מגיע רצף האירועים המכונן של הנצרות לשיאו, אבל אנחנו נניח לו ונשוב לעסוק בכהן הגדול קייפא.
היכן היה ביתו של קייפא? כבר בתיאור המסע המתועד הראשון של עולה רגל נוצרי (נוצרית?) בתקופה הביזנטית זוהה אתר זה בהר ציון. כך נכתב בתיאור ‘המסע מבורדו’, בשנת 333:
“משם עולים לציון, ונראה המקום שהיה ביתו של כיפא הכוהן, עד עתה [עומד] שם העמוד שלידו הלקו את כריסטוס בשבטים” (א’ לימור, מסעות ארץ הקודש, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 32).
בתקופה הביזנטית נקשר בית קייפא גם למקום התכחשותו ו/או בכיו של פטרוס. פטרוס היה תלמידו של ישו, ובליל היגון בגת שמנים ניבא לו מורו שהוא יתכחש לו שלוש פעמים לפני קריאת התרנגול, כפי שאכן קרה. לפי המסורת הארמנית, נמצא בית קייפא במתחם בית הקברות הארמני, שמדרום לשער ציון. כנסייה קטנה שהוקמה באתר מצביעה על מקום מאסרו של ישו, ובחפירה ארכאולוגית התגלו שלוש רצפות פסיפס של כנסיות ביזנטיות (מ’ ברושי, “החפירות בבית כייפא בהר ציון”, קדמוניות, 5 [1973], עמ’ 107-104). ואילו לפי המסורת הקתולית נמצא בית קייפא בכנסיית פטרוס אין גָּלִיקַנְטוּ, במורדות המזרחיים של הר ציון, גם בתחומה נמצאו שרידים ביזנטיים.
כנסיית פטרוס אין גליקנטו בהר ציון | צילום: Victor Rivera Melendez, ויקיפדיה
לפי מסורת יוונית-אורתודוכסית מאוחרת מזוהה בית קייפא מדרום לעיר העתיקה, בראש גבעת אבו תור, שם הם בנו כנסייה – אף היא על שרידים ביזנטיים. זהו מקור שמו הנוצרי של ההר – ‘הר העצה הרעה’ (Mount of Evil Counsel). מכאן החל שטף של בלבול ירושלמי, שחרג מעבר למסורות הדתיות. היו שכינו אותו ‘הר המועצה הרעה’ (Mount of Evil Council) – על שם הסנהדרין שנכחה במשפט ישו. עם הזמן, היו שזיהו אותו דווקא ברכס שמדרום להר זה, שמוכר יותר כארמון הנציב.
סוגיית איתורו של בית יהוסף בר קייפא נותרה אפוא במחלוקת בין המסורות הנוצריות, ונראה כי לא נוכל לעזור להן להגיע להכרעה. אבל מה באשר לכיתוב הנכון של שמו – כייפא או קייפא? באזכורים ספרותיים שונים מופיע שמו לפעמים כך ולפעמים כך.
לאמיתו של דבר, השם היהודי הזה לא מוכר בשום מקור עברי בן זמנו (מתקופת הבית השני), אלא רק ממקורות שנכתבו ביוונית – Καϊάφας (קַאיָאפַס), ולכן אין להכריע אם נכון לכתוב את שמו ב-ק’ או בכ’. בשנת 1990 הוכרעו הספקות: בנחל אצל, הוא העמק המפריד בין אבו תור לארמון הנציב, התגלתה מערת קבורה מתקופת הבית השני, ובתוכה מספר גלוסקמאות (ארונות אבן לקבורה משנית), שהמעוטרת שבהן נושאת את השם יהוסף בר קיפא! בתוכה נמצאו עצמות של גבר שהיה כבן שישים בפטירתו (ר’ רייך, “כתובת על גבי גלוסקמות מקבר משפחת קיפא בירושלים, קדמוניות, 99 [1992], עמ’ 115-114). הכיתוב העברי המפורש “קיפא” הכריע את הספקות.
הגלוסקמא של יהוסף בן קיפא, במוזאון ישראל בירושלים | תצלום: ויקיפדיה.
על גלוסקמא אחרת באותה מערה נחרת השם קפא, אם כך נראה כי הייתה זו מערת קבורה משפחתית. הגלוסקמאות הללו הצטרפו לגלוסקמא נוספת שלא נמצאה בחפירה ארכאולוגית אלא בשוק העתיקות, ועליה נחרת: “מרים ברת ישוע בר קיפא כהנם מעזיה מבית אמרי” (ב’ זיסו וי’ גורן, “גלוסקמת מרים ברת ישוע בר קיפא כהן ממעזיה מבית אמרי”, קדמוניות, 142 [2012], עמ’ 87-84).
כתובת זו מעניינת ביותר בכמה היבטים: השם “ישוע” מקבל משמעות מיוחדת בהקשר הנוצרי, גם אם האזכור מקרי. הכתובת מעידה על כך שמשפחת קייפא הייתה משפחת כוהנים ממשמר מעזיה (נחמיה י, ט). היא גם מעידה על קשרי משפחה עם משפחת אמרי – משפחת אמר הייתה גם היא משפחת כוהנים נודעת. על משפחה זו כתבנו כאן:
גיא בן הינום: הגיהנום בפתח שער גן העדן
כך חוֹבֵר הממצא הארכאולוגי אל המקורות הספרותיים ההיסטוריים והדתיים – היהודיים והנוצריים, ומשלים את התמונה ההיסטורית הנרקמת סביב דמותו של כהן גדול בירושלים בשלהי ימי הבית השני.
