Search
Close this search box.

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

חקל דמא: בין דם למקום

גיליון 171, סיוון תשפ”ג

במורד גיא בן הינום, על צלעו הדרומית וסמוך לחיבורו עם ערוץ הקדרון, ניצבים שרידי מבנה גדול קדום ומוזר מעט. 23 על 17.5 מטרים שטחו, והוא בודד בסביבתו. תקרתו הקמורה נשענת על עמודים מאבני גזית, ותחתיה חלל רחב וגבוה, חלקו חצוב באבן, שניכר כי בעבר היה סגור ומוגן יותר.

המבנה תוארך למאה ה-12 – התקופה הצלבנית, ושוקם בשנים האחרונות לאחר שבמשך תקופה ארוכה היה בסכנת התמוטטות. האתר מכונה בערבית שרניין, גלגולה של המילה הצרפתית Charnier, שפירושה: בית העצמות. סביבתו של המבנה נקראת – על פי המסורת הנוצרית – חָקָל דָּמָא, ביטוי ארמי שפירושו: שדה הדם (חקל פירושו שׂדה בארמית, ומכאן מקור המילה חקלאי). המנזר היווני אורתודוקסי סנט אוֹנוּפְרִיוּס, הסמוך למבנה הצלבני, מעיד על קדושתו הנוצרית של המקום.

חקל דמא הוא אתר הקבורה המקודש ביותר בנצרות. במשך מאות שנים האמינו צליינים נוצרים שלאדמה זו סגולות מופלאות, השמורות למי שיזכה להיטמן בה: עוונותיו יימחלו, וגופו יתכלה במהירות ומבלי להותיר ריחות רעים. בשנת 1218 הגיעה ארצה אנייה, במטרה להעביר עפר מכאן אל בית הקברות בפיזה שבאיטליה. עד ימינו מכונה בית הקברות שם – בקצה הצפוני של פִּיאצָה די-מירָאקול – בשם קמפו סנטו (Campo Santo) (השדה המקודש), בזכות אדמת ירושלים שנזרעה בו.

חקל דמא (מוקף בעיגול צהוב) ליד ירושלים. מפת מֵידְבא, המאה ה-6.

 

מדוע קידשה הנצרות את האתר לקבורה? שמו העברי-מקראי של העמק הוא, כאמור, גיא בן הינום, או גם תופת (ירמיהו יט, ו), ובמסורת היהודית הוא נקשר ממילא לאימה ומוות, עד כדי כך שהביטוי גיהנום נגזר ממנו (ולא להיפך!). מה ראתה אפוא הנצרות להוסיף לו גם נופך של דם ועצמות?

חקל דמא נכרך במסורת הנוצרית בשמו של יהודה איש קריות. יהודה היה אחד משנים עשר תלמידיו (‘השליחים’) של ישו, והוא שהסגיר את רבו לידי הרומאים בתמורה לשלושים שקלי כסף. שמו של יהודה איש קריות הונצח לדיראון עולם כסמל לבוגדנות ולתאוות הממון, ובאירופה האנטישמית בימי הביניים אף הוקבלה דמותו לזו של היהודי באשר הוא יהודי.

לפי גרסה אחת בברית החדשה רכש יהודה איש קריות את חלקת השדה במורד גיא בן הינום בכסף שקיבל מידי הרומאים, ולכן היא נקראה חקל דמא:

“וְהִנֵּה קָנָה לוֹ שָׂדֶה בִּשְׂכַר הָרֶשַׁע, וּבְנָפְלוֹ נִבְקְעָה בִּטְנוֹ וְכָל מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה. הַדָּבָר הַזֶּה נוֹדַע לְכָל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא אוֹתוֹ שָׂדֶה בִּלְשׁוֹנָם חֲקַל דְּמָא, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שְׂדֵה הַדָּם” (מעשי השליחים א, 19-18).

לפי גרסה אחרת, מצפונו של יהודה איש קריות ייסר אותו לאחר מעשה הבגידה. הוא מאס בסכום הכסף שקיבל בתמורה לכך, השליך אותו בחצר המקדש ואיבד את עצמו לדעת. גרסה זו מציעה הסבר אחר למקור השם ‘שדה הדם’:

“וַיַּרְא יְהוּדָה הַמֹּסֵר אוֹתוֹ כִּי הִרְשִׁיעֻהוּ, וַיִּנָּחֵם וַיָּשֶׁב אֶת שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף אֶל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַזְּקֵנִים לֵאמֹר. חָטָאתִי כִּי דָם נָקִי הִסְגָּרְתִּי, וַיֹּאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלָזֹאת אַתָּה תִּרְאֶה. וַיַּשְׁלֵךְ אֶת הַכֶּסֶף אֶל הַהֵיכָל, וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ וַיֵּחָנַק. וַיִּקְחוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים אֶת הַכֶּסֶף, וַיֹּאמְרוּ לֹא נָכוֹן לָנוּ לְתִתּוֹ אֶל אֲרוֹן הַקָּרְבָּן כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא. וַיִּוָּעֲצוּ, וַיִּקְנוּ בוֹ אֶת שְׁדֵה הַיּוֹצֵר לִקְבוּרַת הַגֵּרִים. עַל כֵּן יִקָּרֵא לַשָּׂדֶה הַהוּא שְׂדֵה הַדָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (מתי כז, 8-3).

הביטוי ‘שדה הדם’ משתמע אפוא במסורות הללו בכפל משמעות: האחת היא שדה המוות, אם ביחס לאחריתו של יהודה ואם ביחס לבית הקברות עצמו, והשנייה היא דָּמִים במשמעות הממון ששימש לרכישת השטח (כמו ‘דמי חסות’ או ‘דמי אבטלה’).

עץ כליל החורש: לפי מסורת נוצרית הוא העץ שעליו תלה יהודה איש קריות את עצמו, לפיכך הוא נקרא בשפות אירופיות ‘עץ יהודה’ (בגרמנית Gewöhnlicher Judasbaum; בצרפתית Arbre de Judée; ובאיטלקית L’albero di Giuda) (מקור התצלום: בר, ויקיפדיה).

 

כך או כך, מאז ימי הביניים שימש המבנה מקום קבורה לצליינים נוצרים עניים, שידם לא השיגה לקנות מקום קבורה. גופותיהם הושלכו מבעד לפתח המבנה ונערמו זו על גבי זו לגובה רב. תיאורים היסטוריים מבחילים רבים מעידים על כך, אחד מהם נכתב בידי פליקס פאברי, אב המנזר הפרנציסקני בהר ציון, בשנת 1483:

“שדה הדם משתרע על מורדות הר הגיחון, מול להר ציון, בצידו הדרומי. בשדה נמצא בניין בן ארבעה קירות, הדומה למגדל מרובע ונמוך, המקורה בקמרונות. בגג קרועים תשעה פתחים, דרכם משליכים את גופות הנפטרים […] מאז שבנייתו הסתיימה, אף בן תמותה לא נכנס לשם, שכן אם יעשה זאת לא יצא משם חי עד ליום תחית המתים… השתרעתי על גחוני ושלשלתי את ראשי פנימה. ראיתי חמש גופות שלמות של נפטרים, בין העצמות הרבות הפזורות שם. מעל לקמרון אין עתה כל מבנה, רק עשב צומח שם ומכסה אחדים מהפתחים. מי שאיני נזהר עלול למעוד ולהחליק פנימה […] פעמים רבות באתי מהר ציון ונהגתי להתבודד כאן, בתפילה ותחיה כי בהגיע יומי אקבר כאן. ביקשתי את הכמרים שאם אמות בירושלים, אל יקברוני במקום אחר אלא בחקל דמא, וישליכו את גופי דרך פתחים אלו” (תרגום: א’ שילר, “גיא בן הינום”, קרדום, ד [23-21] [תשמ”ב], עמ’ 119-118).

בשנת 1829 הוציא השלטון העות’מאני צו האוסר את המשך הקבורה במקום, ונראה כי מאז הוא פסק. כיום אין זכר למנהג זה, וגם משרידי הגופות שהיו במבנה לא נותר מאומה, תודה לאל.

האם המחקר הארכאולוגי ‘מאשר’ את המסורת הנוצרית אודות שדה הדם? זמנם של ישו הנוצרי ויהודה איש קריות הוא שלהי ימי הבית השני – המאה ה-1 לספה”נ. על מורדות גיא בן הינום, כמו גם באזורים נרחבים רבים סביב לירושלים הקדומה, נחצבו מערות קבורה יהודיות רבות בתקופה זו. ‘בית העצמות’ הצלבני עצמו נבנה על גבי מערות קבורה כאלה, כפי שמעידים הפתחים הרבועים החצובים בסלע שמתחתיו:

נוכל לקבוע בוודאות, אפוא, שהאתר שוכן בלב בית הקברות של ירושלים בימי הבית השני. אבל האם לייחס אותו ליהודה איש קריות? זאת כבר אינה שאלה לארכאולוגים…

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן