מתעניינים בסיור? צרו קשר

חצר הכולל

בירושלים העתיקה של פעם היו הרבה חצרות (‘חצר’ היא מִבְנָן של חדרים שבמרכזם חצר פתוחה, והיא אפיינה את מגורי היהודים) והיו הרבה כוללים (‘כולל’ הוא מסגרת חברתית-כלכלית לבעלי זהות עדתית משותפת, שנועדה לספק את צרכי חבריה – הציבוריים והפרטיים). אבל ‘חצר הכולל’ הייתה אחת ויחידה. פנחס גרייבסקי, איש היישוב הישן האשכנזי, שחי ברובע היהודי עד 1932 (נפטר ב-1941), ותיעד את דברי ימי ירושלים, תיאר את חצר הכולל כך:

החצר העתיקה ביותר בירושלים, היחידה שהיתה ידועה […] בשם ‘בֵּייט אִיל שיכְּנָז’ […] היא ‘חצר הכולל’ אשר ברחוב הארמנים, ממנה התחיל רובע היהודים. בסוף המאה האחרונה שׂכרו ראשי עדת האשכנזים את החצר הזאת מאת המנזר הארמני והשכירו את הבתים ליחידים, בלי רֵיוח, ונשארו בחזקתם עד שנת תרס”א, שבניהם ובני בניהם היו מוכרחים לפנות מקומם לארמנים חדשים מקרוב באו. החצר הזאת הכילה בה כארבעים בתים גדולים וקטנים, ובכל אחד מהם משפחה שלמה מסלתה ומשמנה של העיר. כל בעל בית היה לו שטר חזקה מיוחדה, נשא ונתן בה, השכירהּ או מכרהּ או נתנהּ נדוניה לבתו. לבעלי המנזר היו משלמים שכירות הבתים קמעא קמעא במשך השנה (פ’ גרייבסקי, זכרון לחובבים הראשונים, ירושלים 1993, ב, עמ’ 119).

לדבריו, זוהי חצר המגורים היהודית הקדומה ביותר ברובע היהודי, הוא אף מפרט שראשית המגורים בה “בסוף המאה האחרונה”. זו קביעה תמוהה, שכן את הדברים כתב גרייבסקי בשנת תרפ”ח (1928), הייתכן שחשב שחיי היהודים ברובע היהודי החלו בסוף המאה ה-19? יתרה מכך, הוא מציין בעצמו שיהודים גרו בחצר עד שנת תרס”א (1901), והלא אין להניח שחצר המגורים שהייתה מרכזית כל כך תפקדה במשך זמן קצר כל כך. אם כך, נראה שכוונתו לסוף המאה ה-18, ולא ליהודים בכלל אלא לאשכנזים בפרט.

היכן הייתה חצר הכולל? לדברי גרייבסקי, “ברחוב הארמנים” ובבעלות המנזר הארמני. כל ניסיונותיי למצוא את כתובת החצר הזו בספרות ההיסטורית עלו בתוהו. לפני שנים רבות שאלתי את שמעון ברמץ, שהיה מילידי הרובע לפני 1948 (ולגמרי במקרה, הוא האיש שהביא לדפוס את המהדורה המחודשת של כתבי גרייבסקי, שממנה ציטטתי לעיל), והוא השיב לי מיֵדע אישי שהיא נמצאת בקצה רחוב אור החיים, פינת רחוב אררט, בנקודת ההשקה של גבול הרובע הארמני והרובע היהודי. הרחוב שנקרא בימינו רחוב אררט הוא הרחוב שהיה מוכר בזמנו של גרייבסקי כרחוב הארמנים (אגב, רחוב אררט נקרא כך בימינו משום שהר אררט, שבגבול ארמניה, מקודש לארמנים). אם כך, לא ייתכן שמכאן החלה ההתיישבות היהודית בעיר העתיקה, שכן ההתיישבות החלה מזרחה משם, בלב הרובע היהודי של ימינו, ולפחות 300 שנה קודם למאה ה-18.

רחוב אררט בימינו במבט מדרום, מפינת רחוב אור החיים. הפתח הנמוך מימין – כפי הנראה, הכניסה ל’חצר הכולל’ ההיסטורית.

 

את תיאורו של גרייבסקי השלים תיאורו של יצחק יעקב ילין, אף הוא כותב דברי ימי ירושלים הישנה. ילין הסביר את חשיבותה של החצר, ובתוך כך גם את מקור שמה המיוחד:

‘חצר הכולל’ נמצאה בירושלים העתיקה ברחוב חב”ד. ‘חצר הכולל’ היתה אז כעין עיר בצורה קטנה של יהודים. גרו בה כארבעים משפחות ויותר. כשסגרו בבריח כבד מבפנים את דלת החצר הקטנה והעבה שלמטה, סגרו בזה את המבוא היחידי של החצר, והיא היתה אז סגורה ומסוגרת מסביב כמבצר ממש. חצר זו לא היתה גם אז רכוש יהודי, אף על פי שנקראה ‘חצר הכולל’. היא היתה רכושו של הדיר [=המנזר] הארמני […] השֹׂוכר היה ה’כולל’, שהיה אז אחד בכל ירושלים, ‘כולל פְּרוּשׁים’. גם מרכז הכולל וממוניו עברו אל החצר הזאת, ולכן ניתן לה השם ‘חצר הכולל’ עד היום הזה. לא כל אחד זכה להיות מגרֵי חצר זו. הריכוז היהודי ברחוב היהודים לא הספיק בשביל כולם. גם החצר הנוספת  לא הספיקה בשביל הנשארים. הנותרים מהם הוכרחו להתיישב ברחוב חב”ד, בחצרות פחות בטוחות, או גם בבתים בודדים, אך מסביב ל’חצר הכולל’ ועל ידה. כאילו היתה ה’חצר’ להם נקודת משען ועוז, שממנה אפשר לשאוב אמונה ובטחון גם מחוצה לה (י”י ילין, אבותינו, ירושלים תשכ”ו, עמ’ קכא).

המיקום של חצר הכולל “ברחוב חב”ד” אינו סותר את הזיהוי לעיל. ‘רחוב’ בשפת אותם ימים היה שכונה, ולאו דווקא ציר אורכי אחד. כך יש להבין גם את משמעות ‘רחוב הארמנים’ בדברי גרייבסקי. רחוב חב”ד הוא האזור שבמרחב בית הכנסת חב”ד ושנתחם במזרח ברחוב היהודים. לדברי ילין, כאן התרכזו מגורי החברים ב’כולל פרושים’ – ההתארגנות הראשונה של היהודים האשכנזים ‘המתנגדים’ (שאינם חסידים), בטרם התפצלו לכוללים רבים – תהליך שהחל באמצע המאה ה-19 – ומכאן שמה של החצר.

החצר הייתה, כאמור, בבעלות המנזר הארמני. היהודים חיו בה בשכירות, אבל בחסות “שטר חזקה”. הרקע לתופעת החֲזָקָה הוא הגאות בגלי העלייה לירושלים במאה ה-19, שהחמירה את בעיית הצפיפות ברובע היהודי. על פי החוק העות’מאני לא הורשו נתינים זרים לרכוש נדל”ן, ורוב הנכסים בעיר העתיקה – ובפרט ברובע היהודי – היו בידי מוסלמים. במקרים מעטים, כמו במקרה של חצר הכולל, היה הנכס בבעלות נוצרית. הללו העלו את מחירי השכירות בהתאם לביקוש הגדל ולהיצע הנמוך, השליכו לעתים קרובות מביתם דיירים קודמים, ועד מהרה הפכה מצוקת הדיור לבעייה כלכלית־חברתית.

על פי תקנות קדומות, שראשיתן באסתאנבול ובסלוניקי בראשית המאה ה-16, הופך דייר לבעל חזקה על הבית שהוּשׂכר לו כעבור שלוש שנים. לאחר מכן ייאסר על יהודי אחר להיכנס במקומו, כשהוא מציע לבעל הבית שכירות גבוהה יותר, אלא בהסכמתו, מה שמעמיד את בעל הבית המוסלמי בעמדה של נחיתות לעומת לקוחות אחרים, ולמעשה מעניק לשוכר עליונות בקביעת תנאי השכירות. בעל החזקה רשאי מעתה להשכיר את הנכס ליהודים אחרים, ואף לסחור בו, כל זאת בלי שיש לו בעלות עליו. תקנה זו בלמה את עליית מחירי הדיור וניקזה את הממון הרב שזרם בשוק הנדל”ן אל תוך מעגלי החברה היהודית.

‘חצר הכולל’ בימינו. מבט מבפנים.

 

בימינו עוברת ליד ‘חצר הכולל’ ההיסטורית תנועה רגלית סואנת של באֵי הרובע היהודי. כשנכנסים במעבר הצר אל תוך החצר מגיעים למתחם מגורים צפוף ושקט, שדייריו הם כנראה ארמנים. שום דבר בחזות הציורית והפסטורלית של החצר אינו מזכיר, ולוּ ברמז, את החיים היהודיים ששקקו כאן פעם.

 

1.2021

 

 

ד"ר אייל דודסון

כיתבו לי כאן ואחזור אליכם בהקדם האפשרי

דילוג לתוכן