Search
Close this search box.

ד"ר איל דודסון

מתעניינים בסיור? צרו קשר

“חיים בתוך מוות”: מחיר העצמאות בשכונת בית ישראל

גיליון 166, ניסן תשפ”ג

שבת פרשת בחוקותי, כ’ באייר תש”ח (29.5.1948), 7:00 בבוקר. תפילת שחרית בבית הכנסת בית יעקב (ה’שטיבלאך’) בשכונת בית ישראל. זה עומד במקומו בעיניים עצומות, זה מתנדנד בדביקות בשפתיים לוחשות, זה מתעטף בטליתו, זה מושיב לידו את ילדו הקטן. שני גברים עומדים לצד הכניסה ומשוחחים בלחש. פניהם של המתפללים נפולות ודואגות והעיניים מרוטות מעייפות. הימים האחרונים היו קשים, אבל השעות האחרונות היו כבדות מנשוא. הכול התאבלו על נפילת העיר העתיקה והרובע היהודי אך ביום אתמול, אבל הדאגות גברו על היגון. הידיעות האחרונות דיווחו על הכוחות הערביים המייצבים את קווי התקיפה שלהם בין העיר העתיקה לבין שכונת שייח’ ג’ראח, מרחק עשרות מטרים ממזרח לבתי שכונת בית ישראל, ומי יודע מה יילד יום?

בית הכנסת בית יעקב בשכונת בית ישראל (באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).

 

כל המתפללים בבית הכנסת בבוקר השבת חוו היטב את אירועי הלילה הקודם, כפי שתיאר ביומנו משה יקותיאל אלפרט, ה’מוכתר’ של בית ישראל:

“ליל שבת עבר ליל בלהות על כל העיר, ובפרט על שכונת בית ישראל, כי בשעה 10:00 בערב התקרבו הערבים משכונת שייח’ ג’רח לנחלת יצחק ומנחלת יצחק עד גן לאמהות עובדות, חמישים מטר מביתי בערך. כשחיילינו הרגישו בזה התחילו בכל כוחם להתקיף אותם ועד חצות הלילה הצליחו להדוף אותם. בבוקר בשעה 5:00 גירשו אותם גם מעמדותיהם הקדמיות ובדרך נס הצליחו להדוף אותם. הערבים זרקו פגזים ופצצות במשך כל הלילה על העיר ועל השכונה והחריבו והרסו והרגו באופן נורא. כל תושבי העיר אמרו שאינם זוכרים במשך כל הימים ליל של בלהות כזה” (מ”י אלפרט, יומנו של מוכתר בירושלים [מהדורת פ’ אלפרט וד’ גורן], רמת גן תשע”ד, עמ’ 146).

בשכונות ירושלים כולן שררה דאגה עמוקה, ונדמה שהשמחה על הקמת מדינת ישראל, בסך הכול שבועיים קודם לכן, כבר הייתה אירוע רחוק ונשכח. את האווירה המתוחה באותה שבת תיאר ביומנו גם יעקב קופלביץ’ (שליָמים נודע יותר כמשורר ישורון קשת), ששהה אז בירושלים:

“נים ולא נים שכבתי עד 4 אחרי חצות הלילה, ומוחי מלא הדים דחוסים של פצצות וקולות תותחים קרובים ורחוקים. שריקות הכדורים נשמעו בחוץ וחרדת הקרב, שפרץ עם חשיכה, לא פסקה עד שחר. לסוף נרדמתי. וכשהקיצותי דומה הייתי על עצמי כאילו עליתי מתוך נבכי אופל על דבשתו של גל מתרומם. כל יום נראה לי כגל חדש הנושא אותנו הלאה ומונענו מרדת תהומה. ספינתנו נטרפת ואין לנו תקווה אלא לחתור אל החוף, אבל החוף עודנו רחוק למדי ואין בנו כוח רב לשחות. אבל גל אחר גל בא, כגוש מאיר, ונושא אותנו על גבו לקרבנו מעט אל חוף ההצלה. הנה האיר גל חדש – בוקר טוב! […] אתמול בבוקר – יום ו’, י”ט באייר – נכנעה אפוא העיר העתיקה. מתברר כי הודיעו על כך אמש ברדיו, אך אנחנו לא ידענו, כי באין חשמל אין רדיו בבתים […].

מאתמול בערב ממטיר האויב בלי הרף אש תותחים על בית ישראל ועל מאה שערים, כיוון שבשעה זו יש לו קו חזית ארוך ואחיד מן העיר העתיקה, דרך שער שכם, עד שיח’ ג’ראח, שנשמטה בינתיים מידינו. אבל בייחוד כבדה האש על שכונות הצפון (סנהדריה) והמערב. אבל סבל לא מעט גם מרכז העיר. במשך השבועיים האחרונים החיים בירושלים, עם פגזים לאלפים ונפגעים למאות, הם חיים בתוך מוות, חיים המסתובבים בחיל ובעצבנות על ציר אחד בלבד – על ציר ה’אילו’: אילו כבר בא הקץ לאימה זו, אילו ידענו כי סוף השינוי לטובה לבוא, אילו שמענו את קול התקוה דופק בשער! חיים היפותיטיים, שאין הדעת סובלתם וכל קרבינו מתקוממים נגדם. כמה זמן אפשר להחזיק מעמד בחיים בתוך מוות?” (מ’ נאור [עורך], ירושלים בתש”ח, ירושלים תשמ”ח, עמ’ 159-157).

בינתיים, ב’שטיבלך’ בשכונת בית ישראל הסתיימה ברכת הכוהנים של שחרית. המתפללים התקרבו אל ארון הקודש וליוו את ספר התורה אל הבימה. רגעי השלווה של ההאזנה לקריאת התורה הופרו לפתע בפיצוץ מחריד ובאימה נוראה, כפי שהעיד אלפרט:

“בשבת בבוקר בשעה 7:00 הלכתי להתפלל בשטיבלך בבית ישראל […] באמצע קריאת התורה נפל פגז לתוך השטיבל שהתפללנו שם ויצאנו משם. נהרגו שלושה אנשים עם הטליתות עליהם ועוד איש אחד. ועשרה פצועים קשה ויותר משלושים פצועים […] ובכלל, היום הזה היה יום נורא לעיר” (שם, עמ’ 147).

לוח זיכרון הקבוע בכניסה לבית הכנסת מעיד כי מספר ההרוגים באירוע הנורא הגיע לבסוף לתשעה, ומשתמע ממנו שהפגז נפל בחצר בית הכנסת (“בחצר המקדש המעט הזה”) ולא בתוכו:

היינו מצפים שאסון כל כך כבד היה זועק מכותרות העיתונים הישראלים למחרת, אבל אף אחד מהם לא טרח להזכירו. הנה שתי דוגמאות:

איך אפשר להסביר את ההתעלמות התקשורתית מאסון ‘השבת השחורה’ בבית ישראל? אולי היו חדשות ‘חשובות’ יותר, כמו נפילת הרובע היהודי (שנדחקה לתחתית העמוד הראשון בעיתון דבר), או החזיתות הבוערות בכל רחבי הארץ? אולי הידיעה פשוט לא הגיעה למערכות החדשות? או אולי היה מי שדאג במכוון להעלים אותה?

למי פיתרון לחידה?

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן