חורבת היונה

יונה בחורבה. אתר קבר שמואל, אסרו חג פסח תשפ”ד.

ר’ יוסי – הוא ר’ יוסי בן חלפתא – היה מגדולי התנאים במאה ה-2 לספה”נ: מחשובי תלמידיו של ר’ עקיבא, מחבריו של ר’ שמעון בר יוחאי ורבו של רבי יהודה הנשיא. בימיו פרץ מרד בר כוכבא, שהסתיים בדיכוי מר ונורא (135-132 לספה”נ). הוא עצמו נחשד בעיני הרומאים ונענש על ידם (בבלי, שבת לג ע”ב). לפיכך, נראה כי יש להעמיד את סיפור המעשה על רקע תקופתו – ‘תקופת השְׁמַד’, שהייתה מן הקשות בתולדות העם היהודי. 75 שנה בסך הכול חלפו מאז חרב הבית השני, והנה עתה נכזבו התקוות הגדולות שנתלו במרד. ארץ יהודה חרבה לגמרי ותושביה נהרגו או נמכרו לעבדות. ירושלים החרבה נחרשה והפכה לעיר רומית-פגאנית ואפילו שמה נעקר – איליה קפיטולינה.

מסורת ותיקה הייתה בירושלים, שזיהתה את ה”חורבה אחת מחורבות ירושלים” של ר’ יוסי עם חורבת ר’ יהודה החסיד שבעיר העתיקה. מסר על כך ר’ צבי פסח פְרַנְק, שהיה רבה האשכנזי של ירושלים בשנים 1960-1936, ב’הספד’ שכתב על חורבן הרובע היהודי לאחר נפילתו ב-1948:

“תּוּגְיון נפש המתאבלת מתוך דכדוך נורא על חורבן האחרון של ירושלם העתיקה שהייתה לבז, וכל מחמדיה – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות – היו לשריפת אש […] וזה אשר גם בבניָנה ועמדתה בכל הדרה הייתה מכונה בשם ‘החורבה’, יש יסוד לחשוב ולומר שהמקום גורם, והרמב”ן ז”ל ביָצְבו עמודי הישוב לפני שבע מאות שנים [בשנת 1267] בחר בחורבה זו, אפשר, מפאת היותה מיוחסת כמקום הפגישה הגדולה בחורבות ירושלם בימי קדם של התנא האלוקי רבי יוסי עם אליהו הנביא” (צ”פ פראנק, הצבי ישראל, ירושלם תשל”א, עמ’ שד).

ובכל זאת נראה כי ל’חורבה’ של ר’ יוסי יש משמעות סמלית ופשוטה של ירושלים בחורבנה, ואינה דווקא אתר ממשי המזוהה בשטח. הן כך מבואר בהמשך אותה גמרא:

“ואמר ר’ חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן […] ואם משמחו, מה שכרו? […] רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: [קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה’ צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה’,] כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה’ (ירמיהו לג, יא)” (בבלי, ברכות ו ע”ב).

בתחילת הסיפור של ר’ יוסי מתקבל לכאורה הרושם שהוא נתקל ב”חורבה אחת מחורבות ירושלים” באקראי, תוך כדי כך שהיה “מהלך בדרך”. אבל אם אנו מבינים שה’חורבה’ היא סמלית, הרי שייתכן להסביר שגם ההליכה בדרך היא סמלית. הן זו לא הפעם הראשונה שמצאנו את ר’ יוסי ‘מהלך בדרך’:

“דתניא, אמר ר’ יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה: וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה (דברים כח, כט). וכי מה אכפת לֵיה [=לוֹ] לעִוֵר בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין [=המכשולים] ומן הקוצין ומן הברקנין” (בבלי, מגילה כד ע”ב).

אפשר שר’ יוסי מרמז כאן למצב דורו שלו. ה’סומא’ אינו אלא עם ישראל המחפש את דרכו באפלת השמד, הגזרות והחורבן, אבל הוא אינו מניח ל’אבוקה’ – לסיכוי שלו לשרוד ולמלא את ייעודו. ה’הליכה’ היא חיפוש הפשר והמשמעות ל”אפלה” הנוראה. המילים “כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה” היו בוודאי צרובות עמוק בתודעתו של ר’ יוסי, הן אלו היו המילים האחרונות שיצאו מפי רבו, ר’ עקיבא, בשעה שסרקו הרומאים את בשרו במסרקות של ברזל (בבלי, ברכות סא ע”ב).

מה אכפת היה לו, לאליהו הנביא, שר’ יוסי נכנס לחורבה להתפלל? אליהו סבר שהיה לו “להתפלל בדרך”. התפילה בוודאי נחוצה, אולי היא עצמה ה”אבוקה” מן הסיפור השני. אבל כאשר אדם שוקע ב”חורבה” במובן הנפשי, והוא מאבד כל תוחלת בפעולה מעשית, ביוזמה שתוציא אותו מן האפלה לאורה, הוא לא יצליח לשקם את עצמו. אליהו הנביא רוצה לומר לו: התפילה היא חיובית, אבל היא עלולה להפוך את המתפלל לפסיבי. יש זמנים שהיא חייבת להיות “תפילה קצרה”, היא צריכה להיות “בדרך”, תוך כדי פעולה ותנועה. אבל ר’ יוסי התיירא מפני “עוברי דרכים”. מי כמוהו ראה לאן הובילו אותם מורדים, בראשותם של בר כוכבא ור’ עקיבא, שביקשו להביא את הגאולה באופן אקטיבי והמיטו אסון נורא כל כך. ר’ יוסי לא רואה סיכוי להיחלץ מן הצרה, האמירה שלו מבטאת ייאוש, ‘חוּרְבה’.

אליהו הנביא הוא הדמות היחידה בתנ”ך, מלבד חנוך, שהעיד עליו הכתוב שלא מת אלא עלה לשמים בעודו חי (מלכים ב ב, יא). לכן מסופר במסורות שונות ובתקופות רבות שהתגלה לאישים שונים. הוא גם נתפס במסורת כדמותו של מבשר הגאולה (ראו: בבלי, סנהדרין צח ע”ב), בוודאי על בסיס דברי הנבואה:

“הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא” (מלאכי ג, כג).

בשלב זה של הסיפור יכולנו להניח שר’ יוסי מצפה לדברי נחמה ותקווה מפי אליהו, האיש שדמותו נכרכה עם דמותו של המשיח, אבל במקום זאת אליהו מעדיף לפנות אליו בשאלה: “בני, מה קול שמעת בחורבה זו?”, ור’ יוסי מתאר לו את המיית היונה מבין החורבות. גם היונה היא סמל – סמל לשלום ולמנוחה, כשעלֵה זית טרף בפיה (בראשית ח, יא). יתירה מכך, היונה מסמלת נאמנות של מי ששבה אל ביתה הקבוע בתיבה, גם כשהייתה לה האפשרות להישאר ביבשה שהחלה להיחשף לאחר המבול.

ואמר ר’ ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ (בראשית ח, יא)? אמרה יונה לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם” (בבלי, עירובין יח ע”ב).

במקורות רבים משולה היונה לעם ישראל השב לבסוף לאלוקיו, וגם לשכינה עצמה המבקשת לשוב למקדש. ר’ יוסי שומע “בת קול שמנהמת כיונה” מבין החורבות, אבל במקום להביא לו את עלה הזית ובשורת השלום היא משמיעה באזניו דברי יגון ואבל על החורבן, ואף גוערת בו בדברי תוכחה מרה על החטאים שגרמו לכך. להפתעתו, גם אליהו הנביא לא משמיע דברי נחמה ולא מבטיח לו את הגאולה, אלא מחזק את נהמות הביקורת של היונה ואפילו מוסיף דברי חיזוק לערך התפילה, אותה התפילה שקודם לכן הוא המליץ לו לקצר בה.

אפשר שהסתירות הפנימיות בסיפור והמסרים ה’מאכזבים’ שלו הם עדות לסערת הנפש של ר’ יוסי עצמו ובני דורו, בני הדור שלאחר חורבן מרד בר כוכבא, המבקשים מוצא אל עתיד חדש ואופק של תקווה אבל חוששים מאוד מפני הטעויות שנגרמו מחמת אותן שאיפות עצמן. חורבן ארץ יהודה, החשש הקיומי מפני אבדן המשכיות התורה והתמוטטות הכלכלה היהודית היו מוחשיים מאוד, וכל מי שביקש להביט אל העתיד ראה ערפל סמיך ושחור.

ר’ יוסי עצמו בוודאי זכר את צוואתו של ר’ יהודה בן בבא, שסמך אותו ועוד כמה מחבריו בפעולה נועזת, שנועדה להבטיח את המשך העברת התורה שבעל פה בימים שבהם הוצאו חבריו החכמים להורג. זמן קצר אחר כך נעצו הרומאים בבשרו שלוש מאות חניתות, ואולי ר’ יוסי שנמלט עם חבריו ברגע האחרון עוד שמע את זעקותיו (בבלי, סנהדרין יד ע”א). הוא מרגיש מחויב לצוואה זו, אבל מוצא עצמו “מהלך בדרך”, במציאות שלא מאפשרת לו להביט קדימה. היונה ואליהו הנביא, שתי דמויות שמסמלות נחמה ואמונה, נמצאות כעת ביחד אתו ב’חורבה’, בשבר הנורא. שתיהן לא מתכחשות למציאות, אבל עצם הימצאותן מבטיח לר’ יוסי את התקווה. הן לא מנחמות אותו בשעת משבר עמוק זה, אבל הוא שומע שעדיין – אפילו לאחר חורבן בית המקדש השני ואפילו לאחר מרד בר כוכבא – היחסים בין עם ישראל לקב”ה הם יחסים של אב ובנים, והאבל אינו רק של הבנים אלא גם של האב – הקב”ה. והחורבה היא לא רק חורבת הבית הלאומי של עם ישראל, אלא גם חורבת ‘ביתו’ של הקב”ה, כביכול. ואליהו הנביא והיונה שם, בחורבה, והם ‘מחכים’ לימים טובים יותר שעוד יבואו.