ד"ר איל דודסון

חיפוש
Close this search box.

מתעניינים בסיור? צרו קשר

‘חג כיבוש ירושלים’, חנוכה תרע”ח

גיליון 193, כסלו תשפ”ד

במוצאי שבת, ליל 8 בדצמבר 1917, עזב אחרוני החיילים העות’מאנים את ירושלים, בנסיגה מבוהלת מזרחה. 400 שנות השלטון העות’מאני ו-657 שנים בצל הסהר המוסלמי בירושלים באו אל קצן. למחרת בבוקר אסף ראש העירייה חוסיין אל-חוסייני משלחת של נכבדים ויצא לחפש את מפקדת הצבא הבריטי, כשבידיו דגל לבן. באותו לילה הוארו החלונות בשכונות היהודיות בנר ראשון של חנוכה. ההתרגשות וההודייה על הנס באותה שנה, שנת תרע”ח, היו לא רק על הניסים בימים ההם, אלא גם – ואולי בעיקר – בזמן הזה. אחרית ימי השלטון העות’מאני נצרבו בזיכרון בצבעים קודרים של שחיתות, עוולות וחוסר ישע, אבל אפילו הם נדחקו מן הזיכרון בשל מלחמת העולם הראשונה, שלא הביאה את הקרבות לירושלים אבל המיטה אסון נורא של רעב וקריסה כלכלית ודמוגרפית. האם נוכל לשער את התחושה בשעת הדלקת הנר הראשון ביום הבשורה הגדולה?

“והנה נראו גדודי האנגלים הנכנסים העירה ברכב וברגל. בעיני בני ירושלים הדוויים נראו אז כמלאכים ומושיעים בכובעי הפלדה שלהם רכובים על סוסי הענק. זקנים ונערים הקיפו אותם ודברו עמהם בכל הלשונות, ברמזים ובתנועות ידים, המטירו עליהם שאלות עד אין סוף, והם השיבו על כולן בשקט, בסבלנות ובחיוך טוב. כל אדם הרגיש עצמו אותה שעה כאילו יצא מעבדות לחרות, ואיש לא האמין למראה עיניו. הייתכן כי את האנגלים רואות עיניו? בהקיץ או בחלום? הרעב אמנם הציק עוד לכל כביום אתמול, אך איש לא שם לב לדבר. אושר כזה אין לתאר במלים. אותו יכלו להרגיש רק אלה שבגורלם עלה לראות במו עיניהם את כבוש ירושלים מידי שלטון העריצות.

לעת תפילת המנחה נתאסף הקהל בבית הכנסת. המנורה [=החנוכייה] הגדולה שמורטה וצוחצחה בידי השמש התנוצצה ליד החלון. אחרי תפילת מנחה הדליק השמש את המנורה, כמנהגו מדי שנה בשנה, ובקול רם ומתרונן זימר את הברכה “שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה”. מה נפלאות ומקסימות היו אז המלים הללו, שכן כבוש ירושלים אז היה באמת נס חנוכה שהציל את שארית הפליטה מכליון גמור” (אפרים די זהב, ספרי ירושלים, ירושלים 1955, עמ’ צה).

ניצחון הבריטים נתפס לא רק כ”נס חנוכה” חדש, אלא גם כהתגשמות הצהרת בלפור, וכשלב דרמטי בהגשמת החזון הציוני. מרדכי בן הלל הכהן, הבנקאי והסופר הציוני, מחברֵי הקונגרס הציוני הראשון בבזל וממקימי תל אביב, היה באותם ימים בירושלים. את רגשותיו הוא תיאר כך:

“אך הדלקתי את הנר הקטן, הנר הראשון לחשמונאים, והנה הביאו את הבשורה […] נכבשה ירושלים! ירושלים נשתחררה!… תם עריץ מתוכך, ומושל עול נכרת מקרבך, בת ציון. לא יוסיפו עוד פראים, אשר לא יבינו אל יפיך, למשול בך ולהפוך את הודך לזועה, ולשימך קן כל מחלה. קץ כל טעם נשחת וכל מחי ומאוס של הרריך הנהדרים ובעמקיך הנחמדים. אליך יבואו בניך הטובים, והם יכללו אותך, והם ישכינו בתוכך את רוח קדשם, הרוח הטהור והנאצל, אשר אך את, גבירה, תוכלי להשפיע על בני עמנו. ומה תגדלי, ומה תיפי אז, חמודה! […] ירושלים ידעה לכון את השעה הנאותה לפתוח את שעריה, וירושלים נכבשה ערב חג החשמונאים! האח, באיזה גיל, מה תגדל הצהלה בהדליקם הלילה הזה את נרות החנוכה בכל תפוצותיהם בני הגולה! כאור החמה יאיר הלילה הזה נר המכבים בלב כל פנות עמנו, לכל אשר תבוא הבשורה הגדולה” (מרדכי בן הלל, מלחמת העמים, ב, ירושלים תשמ”ה, עמ’ 27).

ביום 11 בדצמבר, נר שני של חנוכה, הגיעה ההתרגשות בירושלים לשיאה, כשמפקד הכוחות הבריטיים, הגנרל אדמונד אלנבי, הגיע לטקס הכניעה הרשמי. תהלוכת הקצינים והנכבדים עברה לאורך רחוב יפו, וכשהגיעה לשער יפו ירד אלנבי מהסוס ונכנס ברגל, לאות כבוד לעיר הקדושה. בחזית מגדל דוד נערך טקס כניעה רשמי, ומשם צעד אלנבי אל כנסיית הקבר. גם בעולם הנוצרי כולו הייתה התרגשות עצומה, וברומא צלצלו פעמוני הכנסיות במשך שעה שלמה. היה זה הכיבוש הנוצרי הראשון בעיר הקדושה ביותר לנצרות, מאז תקופת הצלבנים.

אלנבי וקצינים בריטיים נכנסים בשער יפו לירושלים העתיקה (הארכיון הציוני המרכזי).

 

האירוע הונצח בסרטון:

https://www.youtube.com/watch?v=4WTzVidS7jA

 

כניסת אלנבי לעיר העתיקה בחנוכה הפכה לסמל ההיסטורי של הכיבוש הבריטי, ולפיכך גם ‘הזמינה’ את ההקבלה לכניסת יהודה המקבי לירושלים, בדרכו לחנוכת המזבח:

כרזה שהודפסה בשנת 1918 בסינסינטי אוהיו, ארצות הברית, המשווה בין יהודה המקבי לבין הגנרל אלנבי, כובש ירושלים במלחמת העולם הראשונה. את תיאור כניסת אלנבי בשער יפו חותם האמן במילים: “ובא לציון גואל”. ציורו של A.B. Schater.

(קרדיט: אוסף גרא, ארכיון התמונות ע”ש שושנה ואשר הלוי, יד יצחק בן צבי).

 

בסופה של אותה שנה דרמטית, שנת תרע”ח, הדפיס הצַלָּם הירושלמי יעקב בן דב גלויית ‘שנה טובה’. הוא הציב זה מול זה שני אירועים שנערכו בירושלים בהפרש של שישה ימים: מימין יהודים מקוננים בכותל המערבי בתשעה באב תרע”ח (18.7.1918), כביטוי לנקודת השפל ואבדן היהודית, ומשמאל טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, שנערך בט”ו באב תרע”ח.

בימין הגלויה ניצב חייל עברי, מניף את דגל הגדודים העבריים, ועליו ‘גור אריה יהודה’ בתוך מגן דוד. מעליו מדליון ‘יהודה המשתחררת’ – היפוכו של המטבע הרומי ‘יהודה השבויה’, ובו נראית יהודה בדמות אישה משוחררת, והחייל הרומי המשעבד נסוג לדרכו. בשמאל הגלויה נראית אישה נושאת אלומת שיבולים, דמותה של חלוצה עברית, על רקע מגדל דוד – סמל להתחדשות העם באדמתו, ומעליה מדליון ‘למתנדבים בעם’.

במרכז הגלויה מצוינת שנת תרע”ח כשנת “א’תת”ל לחֻרבן” אל מול שנת “א’ לבניָן”. תרע”ח מוצגת אפוא כנקודת היפוך לשנת החורבן. לפני א’תת”ל (1,870) חרב בית המקדש, והנה עתה, בשנת תרע”ח, נוסדה האוניברסיטה העברית בהר הצופים, אל מול הר הבית.

טקס יום כיבוש ירושלים (מתוך: י’ גרוס, “יום כיבוש ירושלים – החג הגדול מכולם, חנוכה תרע”ח דצמבר 1917”, אריאל, יד [88] [1992], עמ’ 72).

 

כדי לשמר ולהנציח את שמחת הגאולה, נקבע יום כניסת הבריטים לירושלים לחג רשמי – ‘יום כיבוש ירושלים’. במשרדי הממשלה שבתו מעבודה, בבתי הכנסת ובכנסיות נערכו תפילות חגיגיות, ובחוצות נערכו טקסים, תהלוכות, הסרות לוט וחלוקות עיטורים ברוב עם. הטקס המרכזי הרשמי, בניצוחו של הנציב העליון ובהשתתפות הסגל הדיפלומטי הראשי, נציגי צבאות מעצמות ההסכמה, ראשי העדות ונכבדים, נערך במגרש הרוסים, ומשם יצא מצעד לעבר שער יפו, מלֻווה בקהל מריע ובמחוות של שירת מקהלות בתי הספר היהודיים והערביים.

ב’יום כיבוש ירושלים’ נערכו בבתי הכנסת תפילות מיוחדות וברכות לראשי השלטון הבריטי, הן מטעם הרבנות הראשית והן מטעם העדה החרדית.

אבל ההתפכחות לא אחרה לבוא. בתוך שנים לא רבות תפסה האכזבה מן השלטון הבריטי את מקומן של התקוות הגדולות, וחג הגאולה התפוגג, נמוג ונשכח.

 

תודה למשה הרשקו על עזרתו בהכנת המאמר

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן