גיליון 157, שבט תשפ”ג
“זו ירושלים של רב שלום תהילימזייגער,
ושל למד-וָוְניק כמו רב זונדל הצדיק,
של נגר בעיר העתיקה, שמואל-לייזר,
של ‘פורים אליגרה’ ומשלוח ‘פורימדיקס'”
זהו הבית הראשון בשירו של דן אלמגור ‘ירושלים של אז’. בשורה הראשונה נזכר רֶבּ שׁוּלֶם תְּהילימְזָייגער. מי היה רבי שלום אומר התהילים?
“ר’ שלום ‘תלים זאגער’ היה חייט לפי מקצועו, והיה עומד בראש החברה ‘מגידי תהלים’, שהוא גם יסדהּ, ועל שם אותה חברה קיבל אף הוא את שמו ‘מגיד תהלים’. בעל קול יפה ונעים, והיה מעורר את יהודי ירושלם לעבודת הבורא, לילה לילה, שעתים אחרי חצות, במשך עשרות בשנים […] גם הערבים היו נהנים לשמוע את קולו הרווי צער והשתפכות הנפש, הבוקע את דממת הלילה, והיו מעריצים אותו על כך, ואיש לא העיז לפגוע בו בעברו יחידי בלילות אפלה בסמטאותיהם. לר’ שלום היה ‘שטיבל’ (ביכ”נ קטן) מיוחד בחורבת ר’ יהודה החסיד, מיד בכניסה לחצר, מתחת לישיבה של עץ חיים. שם היה מתפלל, וה’שטיבל’ נקרא על שמו” (י”א סג”ל ווייס, בשעריך ירושלים, ירושלים תש”ט, עמ’ 90-91).
כותבים נוספים ידעו לספר על ר’ שולם מ’ירושלים של אז’, מבית הכנסת ‘החורבה’ (ראו: י’ גבריאלי, “ר’ שלום אומר התהלים”, י’ רימון וי”ז וסרמן [עורכים], ירושלים העתיקה, ירושלים תשי”ח, עמ’ 197), אבל הפעם נתעניין בתופעה הכללית של ‘חברות’ (או ‘חבורות’) “מגידי תהלים” – התארגנויות של קוראי מזמורים מספר תהלים, שהיו נפוצות בקרב כל העדות וכל הגילאים בחברה היהודית בירושלים שבין החומות, קודם לנפילתה במלחמת השחרור (1948). ר’ שולם תהילימזייגער השתייך לעדה האשכנזית שאינה חסידית, אבל התופעה שהוא מייצג חצתה עדות.
רחוב חברת תהילים בשכונת מאה שערים (מתוך: מפות בזק B144).
באמצע המאה ה-19 ייסד ר’ רפאל יצחק אלטראץ את חברת הילדים ‘שומרים לבוקר’, שהיו מתכנסים באשמורת הבוקר, וקוראים מזמורי תהלים בבית הכנסת הספרדי רבן יוחנן בן זכאי. בנוסף, היו מזמרים פזמונים שהוא עצמו חיבר (ראו: א’ סרוסי, “לראשית שירת הבקשות בירושלים במאה הי”ט”, פעמים, 56 [תשנ”ג], עמ’ 122-116). בקהילה הספרדית התארגנו גם מבוגרים בחברת ‘חמד בחורים’, שנוסדה בשנת 1872 ופעלה בחצר משפחת בורלא שברובע היהודי:
“לומדים בה כמה בעלי בתים [=גברים מבוגרים עובדים] בכל ליל מוש”ק [=מוצאי שבת קודש] וליל ששי זוה”ק [=זוהר הקדוש], ובליל ש”ק [=שבת קודש] אחר חצות מתאספים ללמוד התהלים בכנופיא [=בצוותא], ובראשם החכם השלם כה”ר יעקב חי בורלא יצ”ו [=ישמרהו צורו ויגאלו]” (“שלום ירושלים”, חבצלת, 7.6.1872).
גם דיירי “מושב הזקנים הכללי המאוחד”, שנוסד ברובע היהודי בשנת 1889, הקדישו מזמנם לקריאת תהילים בחברה שנקראה ‘אנשי מעמד’ או ‘מעמדות’:
“בחצר מושב זקנים ידורו תמיד מי”ד עד י”ח זקנים דירת חנם, וגם אוכל ינתן להם דבר יום ביומו, ולהם בית המדרש של תורה ותפלה בהחצר הזה, ומחויבים הזקנים האלה להתפלל בכל יום בכנופיא, תפלת בֹּקר וערב בבית המדרש הזה […] הזקנים האמורים מחויבים לאמר בכל יום ויום אחר תפלת שחרית סדר המעמדות עם תהלים, וכן לעת ערב, וילמדו שיעור בכנופיא” (“תקנות לחברת מושב זקנים אנשי המעמד ותבשיל טהעע”, חבצלת, 25.5.1888).
בשלהי המאה ה-19 ייסדו חכמי העדה התימנית בירושלים את חברת ‘תהלה לדוד’, שמטרתה קריאת מזמורי תהילים במניין לנוכח הכותל המערבי. קריאת התהילים כֻּוונה לשלומם ולהגנתם של יהודי התפוצות שתומכים בבני הישיבה התימנית, אבל הוצגה גם כאמצעי “להגן בעדינו ובעד כל ישראל, להצילנו מכל צער ונזק ולקרב קץ גאולתינו”.
“לזאת קמנו ונתעודד ויסדנו […] גם את השנית, החברה ההדורה בשם תהלה לדוד נקראה, בעמדה נֹכח פני ה’ בתפלה ובתחנונים, בכל יום תמיד כל ה’ ספרי ת[ה]לים משלימים, המה עשרה זקנים, בנֹשאה כפיהָ מול שער השמים לפני כותל המערבי”. פנקס היסוד של מוסדות קהילת עולי תימן בירושלים – חברת תהלה לדוד וישיבת תורת משה – ירושלים, תרנ”ב-תרנ”ג (1893-1892) (מקור: אתר בית המכירות הפומביות קדם).
בשנת 1942 נוסדה בירושלים ‘חברת תהלים העולמית’, בראשותם של ר’ שלמה יהודה לייב אליעזרוב ורב הכותל ר’ יצחק אביגדור אורנשטיין. מטרתה הייתה יצירת מעגלים של קוראי תהלים בקבר דוד המלך משורר התהילים, וניהול מעגלים רבים ככל האפשר ברחבי העולם במטרה להחיש את בוא הגאולה. היוזמה לכך יצאה מפיו של אדמו”ר חב”ד באותה עת, ר’ יוסף יצחק שניאורסון (הריי”ץ), בסעודת החג השני של פסח בשנת תש”ב, ועל רקע הידיעות הראשונות על ממדיה האיומים של השמדת יהודי אירופה. יוזמה זו לא האריכה ימים, בשל המצב הביטחוני שהקשה את הגישה לקבר דוד בהר ציון, אבל היא חודשה ב-1990 ביוזמת הרבי האחרון של חב”ד ופעילה עד ימינו.
מכתב ברכה מאת האדמו”ר הריי”ץ מליובאוויטש אל “חברת תהלים העולמית” בירושלים –”שיברכם השי”ת [=ה’ יתברך] בכל מילֵי דמֵיטב מנפש ועד בשר”, ראש חודש תמוז תש”ו (30.6.1946) (מקור: אתר בית המכירות הפומביות קדם).
חברות התהילים נפוצו, אם כן, בכל שדרות ‘היישוב הישן’ בירושלים שבין החומות – אשכנזים מתנגדים וחסידים, ספרדים, תימנים ועוד, והשתתפו בה זקנים, גברים וטף. סקירה זו הייתה כמובן קצרה ותמציתית, וכדי להבין את היקפיה יש להתייחס לתאריכים מיוחדים ולהתכנסויות תפילה מיוחדות (כמו תפילות נשים בכותל המערבי, וכמו מנהג ‘תיקון חצות’ של המקובלים), אבל בשל קוצר היריעה נסתפק בכך הפעם.
