גיליון 186, ערב ראש השנה תשפ”ד
“וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם” (במדבר כט, א).
ציווי זה הוא המקור לראש השנה, חג שלא נזכר בתורה כלל בשם זה אלא בשם “יוֹם תְּרוּעָה” (או “זכרון תרועה”). התרועה היא כידוע אחד מקולות השופר, ותקיעת השופר היא המצווה המרכזית בראש השנה, אך חז”ל לימדונו שבבית המקדש תקעו בשופר ובחצוצרות יחדיו:
“תניא נמי הכי: במה דברים אמורים – במקדש, אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר, מקום שיש שופר אין חצוצרות. וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני. וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן, אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד. אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קראה? דכתיב: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה’ (תהילים צח, ו) – לפני המלך ה’ הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא” (בבלי, ראש השנה כז ע”א).
הסבר: במקדש בלבד נהגו לתקוע בשופר ובחצוצרות, אבל מחוץ למקדש (“בגְבוּלין”) נהגו לתקוע בשופר או בחצוצרות. הנימוק לכך נשען על הפסוק בתהילים, הכורך את קולות תרועת החצוצרות והשופר ביחד דווקא כשהם נשמעים “לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'”, דהיינו בבית המקדש.
במשנה הוסבר כיצד יש לבצע את מצוות התקיעה בחצוצרות ובשופר יחדיו בראש השנה:
“שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר” (משנה, ראש השנה ג, ג).
נשים לב לדיון המעניין בגמרא, שהתעורר בין חכמי ארץ ישראל בדורות שלאחר החורבן. ר’ חלפתא ור’ חנניא בן תרדיון, מחשובי התנאים בגליל, הנהיגו את תקיעת השופר והחצוצרות בראש השנה במקומותיהם, כנראה כזכר למקדש. חכמים אחרים חלקו עליהם, וטענו שנוהג זה אפשרי אך ורק בשערי המזרח ובהר הבית. ברצפת בית הכנסת בציפורי, עירו של ר’ חלפתא, נחשפה רצפת פסיפס מן המאה ה-5, ובה מוטיבים רבים המבטאים כיסופים וגעגוע לבית המקדש. אחד מהם הוא שתי חצוצרות (ולידן הכיתוב “חצוצרת”, בכתיב חסר), המרמזות אולי על המסורת הגלילית הייחודית של זיכרון המקדש:
הציווי להקדיש חצוצרות כסף לעבודת המשכן נזכר בתורה (במדבר י, ב-י), ותיאורי השימושים שנעשו בהן במשכן ובמקדש רבים מאוד בתורה, בנביאים, בכתובים, בספרות חז”ל ובספרות ההיסטורית. לא נרחיב כאן בכל אלו, רק נזכיר שבין אבני המפולות שנחשפו בחפירות הארכאולוגיות למרגלות פינת הכותל המערבי והדרומי של הר הבית, נמצאה אבן מלוטשת וחלקה, הכוללת פינה מסותתת כנראה מן המעקה העליון של הכותל. באבן נמצאה גם נישה קטנה, שנראית כמו מרפסת שניצבה בראש המבנה, ומעליה כתובת עברית באותיות מרובעות וברורות: “לבית התקיעה להכ [או: להב]”.
אבן “לבית התקיעה” במיקומה כיום בגן הארכאולוגי למרגלות הפינה הדרום-מערבית של הר הבית (קרדיט: תמר הירדני, ויקיפדיה).
(ראו: ב’ מזר, “ירושלים בתקופת בית הורדוס לאור החפירות מדרום ומדרום-מערב להר-הבית”, קתדרה, 8 [תשל”ח], עמ’ 35-34).
הצעת תמר הירדני לשחזור ‘בית התקיעה’ בפינת הר הבית.
ממצא מרתק זה מזכיר את תיאורי מלחמת האחים בירושלים בימים שקדמו לחורבן הבית השני, בכתבי יוסף בן מתתיהו:
“שמעון [בר גיורא] השׂתער בעזרת העם על הר הבית, אולם הקנאים התיצבו באולמים ועל צנות המגדלים וגרשו את המתנפלים עליהם […] משׂגב המקום היה ישועה לקנאים, ועוד הוסיפו לבנות ארבעה מגדלים אדירים, ומהם הגביהו לשלח את חציהם אל האנשים. המגדל האחד הוקם בקרן מזרחית-צפונית, השני מעל ללשכת הגזית, והשלישי מן הקצה האחר למול העיר התחתונה, והרביעי נבנה על ראש לשכות בית המקדש, במקום אשר נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון למד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה. בראשי המגדלים האלה הציגו הקנאים את כלי הקלע המהירים ואת הבליסטראות וגם את הרובים והקלעים אשר להם” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים [מהדורת י”נ שמחוני], ד ט, יב).
לא זו הייתה מטרתו, אבל בדבריו הבליע יוסף ידיעה על מנהג ירושלמי לתקוע בחצוצרה “על ראש לשכות בית המקדש”, כדי להתריע על כניסת השבת ועל צאתה. מנהג זה מוכר מספרות חז”ל, ולפי התוספתא היה זה “חזן הכנסת”, כלומר שליח הציבור, שהיה עולה “לראש הגג גבוה שבעיר” (תוספתא, סוכה ד, יא). במשנה הוסבר:
“אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה. בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות (במקדש). שלוש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערביים. ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע. ובערב שבת היו מוסיפין עוד שש – שלוש להבטיל העם ממלאכה, ושלוש להבדיל בין קודש לחול” (משנה, סוכה ה, ה).
בגמרא הורחב תיאור המנהג:
“תנו רבנן: שש תקיעות תוקעין ערב שבת: ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות; שנייה להבטיל עיר וחנויות; שלישית להדליק את הנר, דברי ר’ נתן. ר’ יהודה הנשיא אומר: שלישית לחלוץ תפילין, ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת” (בבלי, שבת לה ע”ב).
כאמור, מן המילה האחרונה בכתובת “לבית התקיעה” נותרו רק האותיות “להכ” או “להב”. המשך המילה אבד עם ניפוץ האבן באותם רגעים הדרמטיים של חורבן הבית. מהי ההשלמה הנכונה של המילה – “להכריז”? “להכנסת שבת”? “להבטיל העם ממלאכה”? או אולי “להבדיל בין קודש לחול”?
