בנר ראשון של חנוכה ימלאו 30 יום לפטירתו של משה ליכטנשטיין. משפחת החשמונאים שכלה חמישה אחים במערכה על עצמאות ישראל. משה ליכטנשטיין שכל שלושה אחים במערכה על עצמאות ישראל. בימים ההם, בזמן הזה.
את סיפורה של משפחת ליכטנשטיין נפתח עם ר’ זאב אלימלך ליכטנשטיין, שעלה עם משפחתו מראדזין שבפולין לירושלים בשנת 1908 והתיישב בשכונת יגיע כפיים בירושלים. עם כינונה של ישיבת סלבודקה בחברון בשנת 1925, קבע את מקומו בבית המדרש שלה. שם שקע בלימוד התורה, עד שפרצו מאורעות תרפ”ט. הפורעים פרצו לישיבה ביום י”ז באב (23.8.1929), השיגו אותו ורצחוהו נפש, ביחד עם 23 מחבריו.
תלמידי ישיבת סלבודקה (שבינתיים עברה לשכונת גאולה בירושלים, ונקראה ישיבת חברון) ליד קברי חבריהם, נטבחי תרפ”ט, בבית העלמין היהודי בחברון. התצלום מוצג במוזאון חברון.
בנו יהושע, בעצמו לוחם ב’משמר העם’, נשא לאשה את חנה והקים את משפחתו בבית הוריו בירושלים. חנה הייתה אף היא יתומה מאביה, ישראל חיים ארקין, מראשוני החלוצים במושבה מזכרת בתיה, שנרצח בדרך ליפו בשנת 1933. את ששת ילדיהם גידלו וחינכו למסירות ולהקרבה למען העם המולדת, והם גדלו ובגרו אל תוך ימי המלחמה על הקוממיות.
שלט אבן בחזית בית ליכטנשטיין, ברחוב שרעבי 11, בשכונת יגיע כפיים בירושלים.
האח האחד, יעקב, היה מלווה שיירות ולחם בקרבות אחדים בדרך אל העיר. ב-27 במארס 1948 הצטרף כמלווה לשיירת אספקה ותגבורת שיצאה מירושלים לגוש עציון הנצור. בדרכה חזרה, ליד נבי דניאל, מדרום לבית לחם, נתקלה השיירה במארב. בקרב הנועז נהרגו 15 לוחמים ועשרות נפצעו, בין הניצולים היה יעקב ליכטנשטיין. כעבור כחודש, ב-3 במאי 1948, הצטרף יעקב לצוות ה’דווידקה’ שיצא להילחם בהר הזיתים. אחד הפגזים התפוצץ ביציאתו מהקנה, והוא נהרג.
על גבי מודעת האבל שפרסמה המשפחה, היא הכריזה: “כולנו עומדים במערכה עד הנצחון!”
אבנר, אחיו הצעיר של יעקב, היה בן 16 בלבד כאשר התגייס לפלמ”ח. ההורים, יהושע וחנה, ביקשו ממפקדו של אבנר לשחרר אותו מהפעילות, אבל אבנר סירב בכל תוקף. ב־17 ביולי 1948 – שבעה שבועות לאחר נפילת הרובע היהודי – נעשה ניסיון נוסף ואחרון לכבוש את הרובע דרך הר ציון: מבצע ‘קֶדֶם’. למבצע הוקצו כוחות ונשק רבים במיוחד, ולפי התכנון נועדו חיילי אצ”ל ולח”י לפרוץ את חומת העיר העתיקה מצפון, בשעה שחיילי גדוד ‘בית חורון’ של חטיבת ‘עציוני’ יפרצו את החומה הדרומית. לשני הכוחות הוכן ‘קוֹנוּס’ – מטען חלול של חומר נפץ רב עצמה, 250 קילוגרם משקלו – שנועד להבקיע את החומות. צעיר החבלנים שנשא את המטען הכבד היה אבנר ליכטנשטיין. החבלנים הניחו את המטען ונסוגו לאחור. פיצוץ אדיר נשמע, אבל לחומה נגרם נזק קל בלבד והמבצע כשל. חודש אחד בדיוק אחר כך, ב-17 באוגוסט 1948, יצא אבנר להילחם בארמון הנציב. פגז שפגע בו קטע את רגלו, והוא מת מפצעיו. המשפחה האבלה שינתה את שם משפחתה מליכטנשטיין לאבנר.
משה ליכטנשטיין, אחיהם של יעקב ואבנר, לא נכח בהלוויותיהם. הוא נפל בשבי הירדנים, ובמחנה השבויים שמע על נפילת יעקב. לכן לא הופתע כאשר חזר מן השבי בתום המלחמה, ונקרא הצידה לשוחח עם קצין צה”ל. “כן, שמעתי שאחי יעקב נהרג”, אמר לו משה. “צר לי לבשר לך”, השפיל הקצין את מבטו, “אח נוסף נהרג”. משה לא האמין ברגע הראשון שמדובר באבנר, כי הרי היה בסך הכול בן 16. האבל הכבד של משה התערבב בשמחה על המפגש עם אשתו חווה ובנם יעקב עמירם בן השמונה חודשים, שאותו ראה כעת בפעם הראשונה.
במלחמת ששת הימים היה סרן אלימלך אבנר (לשעבר ליכטנשטיין) הקמב”ץ של גדוד 68 בחטיבה הירושלמית. לאחר הקרבות בירושלים המשיכו החיילים דרומה. אלימלך היה מראשוני החיילים שנכנסו למערת המכפלה. משם מיהר לבית העלמין היהודי, לפקוד את קבר סבו, שעל שמו הוא נקרא. כשנה לאחר המלחמה נקרא אלימלך לאימון מילואים ברמת הגולן. בדרכו חזרה הביתה, ב-28 ביוני 1968, נהרג עם ארבעה מחבריו בתאונת דרכים. מפקדו של אלימלך ספד לו:
“התכונה שהרשימה אותי יותר מכל הייתה אהבתו לכל. לבו היה רחב כדי לאהוב את כולם. אבל מעל לכל אהב את מולדתו, למענה היה מוכן להקריב את כולו. מכאן נבעה אהבתו הגדולה לצה”ל, לגדוד ולתפקיד אותו מילא… זוכר אני כיצד התמלא שמחה כאשר עמדנו בשערי העיר חברון, עיר אבותיו: הנה הגיע הרגע לנקום את נקמת דם אבותינו. . . וכשזו נפלה בידינו התגברה אהבתו הגדולה לנברא בצלם אלקים והזהיר את חבריו לנשק לא לגעת באיש חסר הגנה”.
בקשתו של האב יהושע (האם חנה נפטרה שלושה חודשים קודם לכן) הייתה לטמון את אלימלך לצד אחיו יעקב ואבנר. חלקת תש”ח הייתה כבר מלאה, והפיתרון שנמצא היה עקירת עץ הזית שהיה ליד קברי האחים. זה היה תקדים ראשון לקבורת חלל צה”ל בחלקת תש”ח, למרות שלא נפל במלחמת השחרור, אבל התקדים המהותי יותר היה סיפורה של משפחה ששכלה שלושה מבניה במערכות ישראל.
אלימלך, אבנר ויעקב ליכטנשטיין. תצלום: המשפחה.
12.2019
