וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם” (בראשית כב, א-ה).
מסורת חז”ל היא, שמבחן האמונה העילאי של אברהם אבינו התרחש בראש השנה.
“אמר ר’ ירמיה: אמר לו [אברהם]: רבונו של עולם, גלוי היה לפניך שהיה לי מה להשיבך כשאמרת לי לקרב את יצחק, אילו השבתי אותך לא היה לך מה להשיבני, שהייתי אומר לך אתמול אמרת לי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא, יב), ועכשיו אתה אומר לי לשחטו? ולא השבתי אותך, אלא עשיתי עצמי כאלם וכחרש […] כשיהיו בניו של יצחק נידונים לפניך ביום זה, ואפילו יש להם כמה קטיגורים מקטרגים אותם, כשם שדממתי ולא השיבותיך כך אתה לא תשים [לבך] להם. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם [הַהוּא] ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם [וגו’] (שם כב, יד) מהו היום? כהיום! מפני שראש השנה היה” (פסיקתא רבתי, מ).
ואכן, ברכת ה’זכרונות’ המיוחדת לתפילת מוסף של ראש השנה נחתמת במילים: “ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, ברוך אתה ה’ זוכר הברית”. לכן גם נקבעה פרשת העקדה לקריאה בתורה בראש השנה. גם מצוות שופר, שעומדת במרכז התפילה בראש השנה, מוסברת בזיכרון האיל שהוקרב בידי אברהם על המזבח, במקומו של יצחק.
“אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (בבלי, ראש השנה טז ע”א).
למרות שלבסוף לא נשחט בפועל, הפכה התודעה את המושג “אפרו של יצחק” (בבלי, זבחים סב ע”א) למושג ממשי, שכביכול נשאר במקומו כעדות לדורות. זהו המקום שבו עתיד לעמוד המזבח בבית המקדש שבהר המוריה, אבל מהו האתר שממנו צפה אברהם מרחוק אל מקום העקדה?
המקרא לא מגלה לנו היכן הוא האתר, אבל מציין את יחידת הזמן – “בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי”. הואיל ואברהם יצא מ”ארץ פלישתים”, ואולי מבאר שבע עצמה (בראשית כא, לג-לד), הוא בוודאי עבר ב’דרך האבות’ – דרך גב ההר, בדרכו לירושלים. עלינו לשער אפוא את המרחק שהוא עשה, בלוויית יצחק, שני הנערים והחמור, כעבור שלושה ימי הליכה. לדעת חברי, מורה הדרך הוותיק ואיש גוש עציון אריה רוטנברג, הם הגיעו לאזור גוש עציון של ימינו ומשם נשאו עיניהם צפונה, אל הר המוריה. תצפית כזו אפשרית מכמה נקודות, כמו מח’רבת אום א-טלע (המזוהה עם מגדל עדר המקראית) שמדרום לקיבוץ מגדל עוז בימינו, או מנוה דניאל (מצפור האלף) של ימינו. לדעתו, גם לאחר “היום שלישי” המשיכה השיירה בדרכה להר המוריה ורק סמוך לשם נפרד אברהם מנעריו.
הגבעה המיוערת של ח’רבת אום א-טלע, ברקע בני נוער העובדים בשמורת עוז וגאו”ן (מקור: אתר wikiwand).
האפשרות האחרת היא ששלושת הימים הספיקו לאברהם להתקרב עוד יותר לירושלים (בהנחה שהפקק הקבוע בכביש המנהרות עוד לא היה בזמנו) ולצפות אליה מאתר הסמוך לדרך האבות, אולי מטיילת ארמון הנציב של ימינו. הגיוני, אך לא יוצא מכלל השערה.
מבט מטיילת האס בארמון הנציב אל הר הבית (באמצעות זום המצלמה) (מקור: רונן מרקוס, אתר פיקיוויקי).
האם למסורת היהודית יש תשובה לשאלה?
ובכן, במדרש חכמים נרמזת אפשרות מעניינת:
“הגיעו לצופים, וכיון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה עומד על גבי ההר. שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם [מֵרָחֹק]. ומה ראה? עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים, והבין אברהם שנתרצה הנער לעולה תמימה. אמר לישמעאל ולאליעזר: רואים אתם מאומה באחד מן ההרים הללו? אמרו לו: לאו, וחשב אותם כחמור. אמר הואיל ואין אתם רואים מאומה – שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, עם הדומים לחמור” (פרקי דרבי אליעזר, לא).
לכאורה, מסורת חז”ל מזהה את אתר ה”וירא את המקום מרחוק” בהר הצופים, אבל קשה לקבל את הדברים כפשוטם. איזו סיבה הגיונית הייתה לאברהם לחלוף על פני ירושלים בדרכו מדרום, ולהעפיל דווקא אל הר הצופים הצופה על הר המוריה מצפון? אלא שייתכן שהביטוי “צופים” בדברי חז”ל אינו מתייחס דווקא להר הצופים, אלא לכל מקום שאפשר לצפות ממנו אל העיר. כך, למשל, נפסק בגמרא: “לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים וכו’. לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה […] (בבלי, ברכות סא ע”ב), וביאר רמב”ם: “בזמן שהיה מקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים, שהוא חוץ לירושלים ולפנים. והוא שיהיה רואה את המקדש ולא יהיה גדר מפסיק בינו ובין המקדש” (הלכות בית הבחירה ז, ח).
בשנת 1537 נדפסה בוונציה רשימה של אתרים קדושים בארץ ישראל, בידי מחבר אלמוני. בחיבור זה, שנקרא ‘ייחוס אבות’, נזכרת לראשונה מסורת יהודית המזהה את נקודת התצפית של אברהם, ואפילו מנהג תפילה שהתהווה סביבה:
“ונגד ירושלם הר גבוה, שם שתי אילנות, אומרים כי משם ראה אברהם אבינו הר המוריה, כדכתיב: וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. והולכים שם להשתטח”.
יחוס אבות, כתב יד מהמאה ה-17, אוסף הספרייה הלאומית.
הכותב מוסר פרטים מזהים: “נגד ירושלים”, כלומר ממקום שממנו נשקפת ירושלים, הר גבוה ושני עצים. האם נוכל לצאת בעקבות התיאור הזה לשטח, ולחפש את אתר התצפית והתפילה? כמובן שלא. אבל עצם הידיעה על מסורת קדומה שהתייחסה לנושא היא מעניינת.
בשנת 1641 סייר בארץ שמואל בן דוד, יהודי קראי מחצי האי קְרים. מתיאורו אני למדים שמסורת זיהוי אתר ‘וירא את המקום מרחוק’ עודנה שרירה וקיימת, “ושם מקום מיוחד ליהודים להתפלל”:
“והלכנו משם וראינו מערה אחת, ובתוך המערה באר מים, ואמרו הרבנים ששם קבורת שמעון הצדיק ואשתו, והבור הוא טבילת אשתו. והלכנו משם מעט וראינו מערה אחת ושם קבורות הרבה חצובות, ואמרו כי הם קבורות של ע’ סנהדרין. והלכנו משם ועלינו על הר גבוה, אל המקום אשר אמר אברהם אבינו ע”ה אל נעריו: שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה. ושם ג’ אילני זתים, ושם מקום מיוחד ליהודים להתפלל והתפללנו שם כנגד המקדש מרחוק, וגם קראנו פרק וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו” (א’ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל אביב 1996, עמ’ 245).
למרבה הצער, גם שמואל בן דוד לא משאיר בידינו מושג היכן הוא המקום הזה. העובדה שכעבור כ-100 שנה מזמנו של בעל ‘ייחוס אבות” צמח שם עץ נוסף, לא מסייעת לנו. ובכל זאת, האתרים שמהם עלו הוא וחבריו “על הר גבוה” מוכרים לנו היטב – מערת שמעון הצדיק וקברי הסנהדרין, שני אתרים מצפון לירושלים ובתחומי הר הצופים. לפי ההיגיון הגאוגרפי הם עלו משם לנקודת התצפית הקרובה – אל ראש הר הצופים. האמנם זיהתה המסורת היהודית במאות ה-16 וה-17 את “הצופים” של חז”ל כהר הצופים ממש? קשה להכריע.
מאות שנים חלפו, והמסורת הייחודית נשכחה ואבדה. אמנם שמחה מזאלאזיץ, מראשוני העולים החסידים לארץ ישראל בשנת 1764, מתאר גם הוא את האתר (שמחה האס, אהבת ציון, הורדנא תק”ן לערך, עמ’ לט-מ), אבל נראה כי העתיק כמעט מילה במילה מתיאורו של הקראי שמואל בן דוד, ואפילו שלושת העצים נותרו כפי שהם, ולכן קשה לסמוך על עדותו כאילו היא אותנטית לזמנו. וכך נותרנו ללא מענה ברור לשאלת זיהוי האתר במסורת היהודית.
לעומת זאת, מסורת נוצרית קדומה מצביעה גם היא על האתר. היא אמנם יחידאית, ולא מוכרת ממקום אחר, אבל נראה שהייתה ידועה בזמנו של דניאל – איש הדת הרוסי שכתב אותה – בסביבות השנים 1108-1106:
“בית לחם הקדושה דרומה מירושלים, במרחק שש ורסטות. דרך השדות שתי ורסטות אל אותו המקום שבו ירד אברהם, השאיר את נערו עם החמור, ואת בנו יצחק לקרבן לקח” (י’ רבא, ארץ ישראל בתיאורי נוסעים רוסיים, ירושלים תשמ”ז, עמ’ 48).
מדבריו משתמע שהמקום שבו ראה אברהם אבינו את המקום מרחוק נמצא בערך בשליש הדרך בין ירושלים לבית לחם. ורסטה היא מידת מרחק – 1140 מ’, ולפיכך נקודת התצפית עשויה להתאים לרכס ג’בל מוכבר – טיילת ארמון הנציב דהיום. ההיגיון, כאמור, יעדיף בוודאי את הזיהוי הזה, ובהיעדר מסורת יהודית ברורה – מדוע לא לקבל אותו?
9.2021
