ד"ר איל דודסון

חיפוש
Close this search box.

מתעניינים בסיור? צרו קשר

“והיא היתה מלומדת בתורה”: הרבנית ביילה פָלְק ותעלומת קִבְרָהּ בירושלים

גיליון 173, סיוון תשפ”ג

במורדות הר הזיתים, סביב מצבות הקבורה המונומנטליות מימי הבית השני (קבר זכריה ויד אבשלום), היה ריכוז גבוה של קברי יהודים ממאות השנים האחרונות. רבות מן המצבות נגנבו במרוצת הדורות בידי ערביי האזור, אחרות הושחתו בידי הירדנים בתקופת שלטונם בעיר המזרחית. זאת ועוד, בשנת 1961 חפר הארכאולוג הבריטי הוורד סטצ’בורי למרגלות קבר זכריה, ובמהלך עבודתו נעקרו מצבות ממקומן ועצמות רבות הושלכו והתפזרו.

(להרחבה, ראו מאמרי: “בין הגשר לעץ התות: בית העלמין היהודי בירושלים במאה הט”ז”, א’ ברוך וא’ פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים: הקובץ העשרים ושנים, רמת גן תשע”ז, עמ’ 355-345).

מצבות רבות בסביבת קבר זכריה, בתפילה להצלת יהודי אירופה. 1943 (צילום: צבי אורון).

 

אחת מן המצבות שהיו ליד קבר זכריה ונעלמו עם הזמן הייתה זו של הרבנית ביילה פלק, מדמויות המופת בירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-17.

ביילה נולדה בלבוב שבאוסטרו-הונגריה (כיום באוקראינה), לאביה ישראל איידלש, שהיה מעשירי הקהילה היהודית ומפרנסיה. משבגרה נישאה לר’ יהושע פָלְק כ”ץ, יליד קראקא (קרקוב) שבפולין. הוא התבלט בגדלותו התורנית, היה ראש ישיבה נודע בזמנו, והתפרסם במיוחד בחיבוריו ההלכתיים ‘דרישה ופרישה’ ו’מאירת עיניים’, המבארים את ספרי ה’טור’ וה’שולחן ערוך’. ‘מאירת עיניים’ נודע יותר בכינויו המקוצר – סמ”ע (ספר מאירת עיניים), שהפך להיות שמו הנרדף של מחברו. ר’ יהושע פלק כ”ץ כונה לעתים בחיבה גם בשמות ‘דרישה’, ‘פרישה’, או בשניהם יחדיו.

בנם, ר’ יוסף פלק, סיפר מעט על דמותה הייחודית של אמו, הרבנית ביילה, שבחרה בחיי פרישות וסגפנות למרות היותה בת עשירים, והפליאה בכישוריה הלמדניים:

ר’ יוסף פלק, “הקדמת בן המחבר פרישה ודרישה”, בהקדמה לטור – יורה דעה (מהדורת א’ סאמעט), ירושלים תשנ”ג.

 

לא מיותר לציין, שבאותם ימים לא נטלו הנשים חלק בלימוד בישיבות, ובמקרים נדירים בלבד נמצאו נשים שהוסמכו לפסוק הלכה. התואר ‘רבנית’ לא העיד על כוחה התורני של האישה שנשאה אותו, אלא על פי רוב רק על היותה נשואה לרב. ביילה פלק הצליחה לשבור את ‘תקרת הזכוכית’ הזו, ובכוח אישיותה וחוכמתה הצליחה לפסוק שתי הלכות, שהתקבלו על דעת הפוסקים האשכנזים ונרשמו על שמה.

שתי ההלכות מתייחסות להלכות הדלקת נרות שבת ויום טוב, ונועדו לתקן טעויות שנפוצו. האחת, הדלקת נרות יום טוב בסדר הנהוג בהדלקת נרות שבת, כאשר הנשים מכסות עיניהן בידיהן ורק אחר כך מברכות. ביילה סברה שזו טעות, משום שההדלקה (בהעברת אש ולא בהבערת אש) מותרת, ועל כן מוטב לברך מבלי לכסות את העיניים (‘עובר לעשייתן’). ההלכה השנייה מתייחסת למנהג להדליק את הנרות ביום טוב אחר תפילת ערבית קודם הסעודה, גם ביום טוב ראשון (של גלויות). טעות זו התבססה על כך שביום טוב שני אי אפשר להדליק מבעוד יום, והיא זו שתיקנה אותה.

לא כל הפוסקים האשכנזים הסכימו לקבל את פסיקת ההלכה הנשית. ר’ אברהם גומבינר (‘המגן אברהם’), מחשובי הפוסקים האחרונים במאה ה-17, הביא נימוקים לדחיית התיקונים הללו, והוסיף: “אין חכמה לאשה אלא בפלך”, רוצה לומר: אין מקומן של נשים בבית המדרש (ע”פ בבלי, יומא סו ע”ב) (מגן אברהם, אורח חיים רסג, יב). אבל רוב הפוסקים דחו את הסתייגויותיו, ותיקונים אלה התקבלו לבסוף בספרות הרבנית בשם “מנהגי אשת הסמ”ע” (ראו: ש’ גאטעסמאן, “ביאורי הסמ”ע לספר המרדכי פרק שלשה שאכלו”, ישורון – מאסף תורני, ב [תשנ”ז], עמ’ קטז).

המצבה על קבר ר’ יהושע פלק כ”ץ בבית העלמין היהודי העתיק בלבוב, 1906 (מקור: לא ידוע, ויקיפדיה).

 

ר’ יהושע פלק כ”ץ נפטר בי”ט בניסן שע”ד (7.4.1614), ונטמן בלבוב. לאחר מות בעלה החליטה הרבנית ביילה להגשים חלום ישן ולעלות לירושלים. בירושלים התקיימה באותה עת קהילה גדולה של אלמנות מבוגרות, שבאו לבלות כאן את שארית ימיהן ולזכות בסגולת הקבורה ברגביה, ואליהן היא הצטרפה.

להרחבה, ראו מאמרי:

https://eyaldavidson.co.il/wp-content/uploads/2021/08/%D7%9B%D7%93%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA-14-17.pdf

כך המשיך וסיפר בנה, ר’ יוסף פלק:

ר’ יוסף פלק, “הקדמת בן המחבר פרישה ודרישה”, בהקדמה לטור – יורה דעה (מהדורת א’ סאמעט), ירושלים תשנ”ג.

 

לפי זה, נפטרה הרבנית ביילה בגיל 58, אבל לפי מסורת מאוחרת היא נפטרה בגיל מופלג בהרבה:

י’ הלפרין, סדר הדורות, ווראשא תקל”ח, ח”א, דף קכד ע”א.

 

(ליישוב בעיית הסתירה בין המקורות, ראו: י’ בריזל, “תיקוני סופרים”, קובץ בית אהרן וישראל, יד, ו [פד] [תשנ”ט], עמ’ קנב-קנג).

כך או כך, שמה של הצדקת הלמדנית נצרב בזיכרון הירושלמי, והעדות הראשונה על מקום קברה בחלקת קבר זכריה בירושלים נמסרה במחצית הראשונה של המאה ה-19:

מנחם מנדל מאהר, מבשרת ציון, למברג 1847, עמ’ 30.

 

אבל, כאמור, מצבת קברה של הרבנית ביילה פלק נעלמה. חוקר ירושלים בשלהי התקופה העות’מאנית, אריה ליב פרומקין, העיד כי יצא בעצמו לחקור את מקום המצבה, עד שהצליח למצוא קטעי כתובת אבן מטושטשת למרגלות קבר זכריה:

א”ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ירושלם תרפ”ח-תר”צ, ב, עמ’ 52.

 

ככל הידוע לנו, עדותו של פרומקין אודות מצבת ביילה פלק, “בשפולי הר הזיתים, נגד קבר זכריה, על יד הנחל וסמוך להנחל” היא העדות האחרונה. בתלאות שעברו על בית העלמין במאה ה-20 נעלמו גם השרידים הקלושים שהוא זכה לראות, וכיום מקום קבורתה לא נודע.

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן